עמוד מעריצים לחתולונובלה

[Image description: 12 panels, each containing a Hebrew vowel.

Panel 1: A patach, captioned “a.”

Panel 2: A kamats, captioned “a.” The “a” has a capital “T” striking through it.

Panel 3: A chatef patach, captioned “a, but with tits.”

Panel 4: A tsere, captioned “eh.”

Panel 5: A segol, captioned “pehnis.”

Panel 6: A chatef segol, captioned “pehnis and tehsticlehs.”

Panel 7: A chirek, captioned “pathetic little ‘ee’ LMAOOO.”

Panel 8: A cholem, captioned “oh (nice hat).”

Panel 9: A chatef kamats, captioned “totally not a+T with a mustache.”

Panel 10: A kibbuts, captioned “Ooo!” Each O is smaller than the last.

Panel 11: A shurek, captioned “remember when U and V were interchangeable?”

Panel 12: A sheva, captioned “shut the fuck up.”

Do I need to do everything around here

Anyway

בתור מי שהתבגרה ב2010 ובילתה חלק מאוד מכובד בהתבגרות שלה בבלוגים ובפורומים ומאוחר יותר בטאמבלר (לא נעים להגיד אבל הייתי פה גם בצוק איתן), אני רואה איך העולם מתייחס לסכסוך כאל פאנדום ואני משתגעת מזה.

לפני כמה ימים אמרתי בצחוק שבדוק מישהו כותב עכשיו פאנפיקים על ה7.10. כשאמרתי את זה אני מודה שמה שהיה לי בראש זה פאנפיקים על חמאס, כזה יחיא סינוואר/איסמעיל הנייה (זה נורא מצחיק בראש שלי) - אבל המציאות עלתה על כל סיוט. כותבת פרו פלסטינית בוואטפאד העלתה פאנפיק (!) על סיפור אהבה בין מחבל חמאס למיה רגב (שנורתה ברגל ונחטפה יחד עם אחיה איתי מהמסיבה ברעים).

מאוחר יותר גיליתי שזה לא קרה בוואקום, ומסתבר שטיקטוק מתפוצץ על זה - הטענה היא שמיה רגב "השאירה את הלב שלה בעזה" כי היא אמרה "שוקראן ביי" וחייכה למחבל שהעלה אותה על הרכב של הצלב האדום. כל זה כשהיא שוחררה לבד, עם שיקום פיזי ונפשי ארוך לפניה, ובלי אח שלה - ששוחרר רק ארבעה ימים אחריה. אז אם היא חייכה המחבל הוא הומאני וחמוד ובטח היא היתה במלון חמישה כוכבים בעזה (אפילו אם ילדים חזרו עם ראש מלא כינים ואפילו אם יש עדויות מזוויעות מהשבי).

מעבר לזה שגם ב2010 היה דיבור על האם פאנפיקשן על אנשים אמיתיים זה סבבה או לא (ממרומי גילי המופלג אני יכולה להגיד נחרצות שלא) - אלה לא דמויות ציבוריות או אנשים שהומצאו לצורך סיפור שמתרחש בזמן מאורע היסטורי כזה או אחר, ואלה גם לא סתם אנשים. מחבל חמאס הוא, ובכן, מחבל חמאס, ומיה רגב היא אדם פרטי שנעשתה דמות ציבורית בעל כורחה. לכתוב פאנפיק על טבח שהתרחש לפני שנייה וחצי שסובב סביב חטופה והשובה שלה, זה הדבר הכי חולה ולא מוסרי שאפשר לעשות בסושיאלז למען שחרור פלסטין (ואם הם מתיימרים להיות בצד המוסרי, כדאי להיות עקביים).

תוך כדי הכתיבה הבנתי גם שמה שהכי משגע אותי בזה זה הפער בין איזה מין אנשים החברים שלי ואני גדלנו להיות לבין איזה מין אנשים גדלו להיות בשאר העולם, כשגדלנו על אותה תרבות מעריצים אינטרנטית.

הרבה חברות שלי שהכרתי באינטרנט דרך תרבות הפאנדומים והפאנפיקשן הגיעו בסוף להיות חברותיי לספסל הלימודים בבצלאל, או שנפגשנו בכל מיני פורומים חברתיים, כי באינטרנט ובתרבות המעריצים למדנו על חשיבה ביקורתית, על צדק ועל הכוח של יצירה, ותרגמנו את זה למעשים - ובינתיים בשאר העולם אותם הדברים בדיוק הביאו אותם בשנת 2023 להתייחס לפלסטין כאל פאנדום. בפאנדום או שאתה מעריץ מושבע או שאתה טועה. אין אמצע. אין "יש מקום לביקורת על ישראל ויש לפלסטינים כל זכות להגדרה עצמית ומדינה ריבונית ככל העמים, אבל החמאס שאקטיבית מונע מהם את זה ביצע פשעים נגד האנושות וצריך לתת עליהם את הדין" - יש "כל האמצעים כשרים לשחרור פלסטין" ו"מהנהר אל הים". לא בטוח שהם יודעים איזה נהר ואיזה ים, אבל זה בסדר כי בפאנפיקשן אפשר לכתוב יקום אלטרנטיבי ולסלף את מה שקרה באמת כך שיתאים לפאנפיק הבא.