If our mouths were as full of song as the sea

למה קיצור הדרך כמעט תמיד מוביל לנפילה – ומהו התיקון האמיתי?

בעולם המודרני כולם מחפשים קיצור דרך. להתעשר מהר. להצליח בלי לשרוף אלפי שעות. לדלג על השנים של חיכוך, מאמץ, עייפות, בנייה פנימית, שחיקה — ולהגיע ישר ל”פרס”. אבל חוק רוחני עמוק, שמופיע בכל שכבות הקבלה — מן עץ חיים, דרך הרמח”ל, ועד לכתביו של בעל הסולם — קובע אמת בלתי מתפשרת: אור גדול שנכנס לכלי שלא נבנה — שובר אותו. זהו אותו מנגנון הפועל בזכייה בלוטו, בהצלחה ויראלית שלא נבנתה בהדרגה, בכסף שנופל בבת אחת, בגאון שאינו בשל לתהילה, ובכל סוג של “דילוג” על תהליך.

וזה קורה בגלל החוק שנקרא לחם הביזיון.

“לחם הביזיון”: קבלה ללא בנייה פנימית

הנשמה אינה יכולה לסבול מצב שבו היא מקבלת בלי שטרחה, בלי שעבדה, בלי שגיבשה זהות ובגרות סביב מה שקיבלה. כאשר אדם מקבל שפע גדול בלי שעמל עליו - הנשמה חווה דיסוננס עמוק: היא מרגישה שזה לא “שלה”. זהו לא רגש פסיכולוגי בלבד — זהו חוק רוחני. בעולמות העליונים, ההטבה של הבורא לנבראים תלויה בכך שהמקבל ירגיש שהוא שותף, שהוא יוצר, שהוא “בעלים” על האור. כאשר השלמות הזו אינה קיימת - נוצר מתח פנימי הרסני.

זהו בדיוק שורש ההתרסקות של “כסף מהיר”.

ההיבט הפסיכולוגי: מי שלא בנה שרירים — לא יודע לשאת משקל בפסיכולוגיה אנו קוראים לזה: חוסר אינטגרציה של הצלחה. האדם מקבל הישג לפני שהמבנה הרגשי והמנטלי שלו בנוי לשאת אותו: • אין זהות של “אדם מצליח”. • אין מערכת ערכים שמסוגלת להכיל כוח. • אין מנהיגות פנימית שמסוגלת לנהל שפע. • אין מיכל רגשי לעוצמה. ואז ההצלחה נהפכת לעומס. והעומס נהפך לסדק. והסדק — לשבירה.

היחס בין אור וכלי בקבלה הכל מתנקז לנוסחה אחת: האור הוא השפע; הכלי הוא נשמת האדם. האור גדל רק ככל שהכלי מתרחב. תהליך, מאמץ, תרגול, ניסיונות חוזרים — כל אלה מרחיבים את הכלי. אבל כאשר האור מגיע ללא שהכלי נבנה? זה כמו לשפוך דלי מים על כוס קפה חד-פעמית — הכוס פשוט מתמוטטת.

כסף רב שנופל בבת אחת תהילה שנוחתת ללא בשלות הצלחה עסקית שלא נבנתה או קידום שלא הגיע בזמן הנכון - כל אלה הם אור שהכלי לא מוכן לו.

שבירת הכלים: כך נראה “קיצור הדרך” בצד הגשמי כאשר הכלי נשבר — זה תמיד נראה דומה: • חרדות: “אני לא ראוי לזה”. • קריסה ניהולית: “אין לי מושג מה לעשות עם זה”. • התמכרויות: ניסיון לא מודע לווסת את העוצמה. • בזבוזים: האור בורח כי אין כלי שמחזיק אותו. • בריחה: האדם מרגיש זר לעצמו. • אובדן קשרים: הכלי החברתי נשבר. • התרסקות כלכלית/רגשית: האור מסתלק, הכלי נשאר סדוק. זה לא עונש. זה חוק פיזיקלי של הנשמה.

ההיבט הקבלי: “ואור דחכמה לא יוכל להאיר בלי חסדים” המקובלים מסבירים: האור הגדול ביותר - אור החכמה מסוגל להאיר רק כאשר האדם עטוף בחסדים: ענווה, נתינה, יציבות, מוסר, עבודה נפשית, הכרת הטוב, משמעת.

כשאור עצום נכנס בלי חסדים, הוא מסנוור ושורף. זו הסיבה שמי שעושה “קיצורי דרך” מתרסק: לא בגלל שהוא “לא טוב”, אלא בגלל שהאור הגיע לפני שהחסדים — לפני צניעות הלב ויציבות הכלי — היו בשלים.

תיקון: איך כן בונים כלי שיכול לשאת הצלחה? הדרך היחידה להפוך “אור” לברכה — היא לבנות כלי. א. עבודה מתמשכת יגיעה היא לא עונש. היא תהליך הרחבה של הכלי. ב. נתינה מי שמקדש את הכסף לשליחות — הופך את הקבלה לנתינה. ואז הביזיון נעלם, והאור מתמתק. ג. בנייה של מסך כוח ההתנגדות הפנימי: לא לקבל הכל, לא להתרגש מכל שפע, לא לרוץ אחרי ריגושים. זהו השריר שמחזיק את האור. ד. ענווה היכולת להבין שהשפע אינו בעלות אלא נאמנות. זה מזכך את הכלי ומעמיק אותו. ה. קבלה הדרגתית האדם לומד להכיל 1,000 ורק אז 10,000 ואז 100,000 ואז מיליונים. אור שנכנס בשלבים נקלט ולא שובר.

זה לא רק כסף. זה נכון לגבי הכל: • אהבה מהירה • תהילה פתאומית • תפקיד גדול מדי • עסקה ענקית בלי ידע • פריצה ויראלית ברשת • עליה רוחנית חדה מדי • קיצורי דרך בדרך אל “ההצלחה” כל אלה — הם אור. והשאלה היחידה היא: האם יש כלי? בתורת הקבלה אין “מזל רע” ואין “כסף מקולל”. יש פשוט חוק:

אדם גדול יותר, עמוק יותר, יציב יותר — אדם שהוא כלי לשפע.

קצת ארוך, אבל חשוב מאוד. ❤️ אהבתם – שתפו.

לפגישות, אפשר לכתוב לי בוואטסאפ: 058-7263457 או דרך אתר הקליניקה: https://www.etzhaim.co.il ערוץ מים חיים ביוטיוב: @Maim_hayim

ぬか喜び　(;^ω^) ﾀﾊﾊ Teamwork

This was made a while ago, but I didn't want to post it here until I had gotten this done first. You know those killer brine pools at the bottom of the ocean, the ones that murder anything that tries to swim in them? The idea is that this is a picture of Danny swimming into the Ghost Zone equivalent of those.

In the Kofun period, as the early Japanese courts adopted Chinese culture, plant-type pokemon rose to social prominence, as Chinese philosophers glorified plant-type pokémon for their value in cultivating land, sustaining civilization, and promoting social harmony with their aesthetics (and, as would be later understood, chemical manipulation of the human brain). For this reason, the bulbasaur, a ubiquitous pokemon in China, was adopted as the chief pokemon of the Japanese imperial courts, despite the creature being alien to Japan. Later Japanese emperors would enshrine the mountain-carving Korean Blastoise and, much later, the European Charizard as equal symbols of Japanese cultural reach, but Bulbasaur always held the position as the primal pokemon of Kanto.

This “plantmania” did have a literally toxic knock-on effect, as the Kanto population of plant-type pokémon are entirely poisonous, unlike those found in other regions (including the imported Sinnohan Tangela; note that Tangela only dwells in a patch of grass near the aging port of Pallet Town, and in the Safari Zone). This led to a disproportionate amount of power concentrating in the hands of the psychic-training mediums in Kanto society, including the notorious “shadow regime” of the Itako of Mt. Osore.

Due to the psychic stranglehold on Kantese politics, the people were unusually ignorant of Ghost-types (with their existence only confirmed with the Sylph Co.’s work at the end of the 20th century), and Dark-types had been completely exterminated from the region despite their presence in neighboring Johto (with the dark variants of Kantese pokémon establishing roots in Pacific Island chains such as Alola).

Oda Nobunaga introduced Steel and Dark-type pokémon into the region in his attempt to unify Honshu and wrestle power from regional psychic priesthoods; While these types remained in Johto, their population never stabilized in Kanto and faded quickly after Nobunaga’s death in Honnō-ji at the hands of Akechi Mitsuhide‘s Portuguese Charizard Kapadokya.

At the end of the Kofun period, the Emperor established a rule to curb similar excesses; the peasantry could only own normal and bug Pokemon, while those of the merchant class could use water and flying, and no more than three. The other types, especially the “heavenly,” were the domain of the nobility; a noble could train up to six pokemon, but they must be of the type of their house. The Dragon-class was the sole domain of the Emperor and his household, who alone could raise pokémon of any type, without restriction. The Dragon-class privilege was later extended to the shogun in the Tokugawa period, leading to the eradication of the Fairy-type from Japan, with most local varieties of those species bred into normal-types.

This legally enforced connection of the poke to the symbolism of the noble and imperial houses lead to their conceptual merger with the Japanese system of heraldry, the mon.

In the Kamakura period, Johto became a major cultural and commercial center, as its rich soil allowed the production of Apricorns, which could be ritually altered with carving and mercury inlaying to seal away pokemon in a small, weightless space. These sealing spheres allowed the development of a far more efficient and mobile pokémon warrior class, leading to the ascension of the pokésamurai and a strong ronin underbelly, with Minamoto no Yoritomo generally acknowledged as the first pokemon master.

This is a people that will never be happy until we are all dead.

We recognized them in 93, and what did we get? The second intifada.

We pulled all our citizens out of Gaza in 2004 so they could have their very own Judenrein state, and what did we get? Hamas dictatorship, three ground wars, a hostage held for 6 years (whose freedom was traded for over a thousand murderers) and rockets blasted at us monthly.

We put them in a cage so they couldn't kill us.

They broke out, and we see now that the cage was ineffective.

They killed 1400 people (per current count), and we need to make sure it doesn't happen again.

The lives of her citizens is not something Israel will compromise on, even at the expense of theirs.