#rashbi

According to the Talmud, they remained in this cave for twelve years, sustained only by a carob tree and a spring of water created by divine intervention.

During this time, they devoted themselves entirely to the study and contemplation of the Torah and spiritual matters, completely detached from the physical world. Their bodies were covered in sand up to their necks to preserve their clothing, as they had no change of garments.

When they were finally able to leave the cave, Rabbi Shimon bar Yochai demonstrated a profound understanding of both the spiritual and physical worlds. He could perceive the spiritual root causes of physical phenomena, and he used this ability to teach, to heal, and to perform miracles.

מאמר ד'. ויאמר אלקים, ייקוו המים. מצווה שלישית, לדעת שיש אלקים גדול ומושל בכל בעולם. ולייחדו בכל יום ייחוד כראוי, הייחוד של שמע ישראל, הנקרא ייחוד העליון. המשכת ו"ק של ג' מאמרות הקודמים לז"א, ו"ק דגדלות, ו' דהוי"ה.

מאמר ה'. ויאמר אלקים, תדשא הארץ. השלמת מצווה שלישית. ואחר שנקשרה שם היבשה בייחוד של מעלה, צריך לקשור אותה בו"ק למטה, בייחוד תחתון, בשכמל"ו. המשכת ו"ק של ג' מאמרות הראשונים לנוקבא דז"א, שבזה מתהפך הדין הקשה שבה להיות אור גמור, הנקרא אור שחור. והוא ו"ק דמוחין דגדלות של הנוקבא דז"א. ה"ת דהוי"ה.

מאמר ו'. ויאמר אלקים, יהי מאורות. מצווה רביעית, לדעת שהוי"ה הוא האלקים, לדעת שהם אחד, ואין בהם פירוד. אור שחור באור לבן, אין בהם פירוד והכול אחד. המשכת מוחין דג"ר של ג' מאמרות ראשונים לז"א ונוקבא, שאז הם מתייחדים כאחד, בקומה שווה פב"פ.

מאמר ז'. ויאמר אלקים, ישרצו המים. יש בו ג' מצוות:

חמישית, לעסוק בתורה,

שישית, לעסוק בפרייה ורבייה,

ושביעית, למול לשמונה ימים.

על ידן נמשכות נר"ן דקטנות מזו"ן לנשמות הצדיקים. שע"י העסק בתורה, ממשיכים נפש קדושה. ובפרייה ורבייה ממשיכים רוח קדושה. וע"י העברת העורלה ממשיכים נשמה קדושה.

מאמר ח'. ויאמר אלקים, תוצא הארץ. מצווה שמינית, לאהוב את הגֵר. ממשיכים נפש הגר, והשלמת המוחין לנר"ן דקטנות אל נשמות הצדיקים.

מאמר ט'. ויאמר אלקים, נעשה אדם. יש בו ב' מצוות:

התשיעית, לחון את העניים. שע"י זה שאנו מרחמים על העני ומפרנסים אותו, אנו מעוררים למעלה שיתוף מדה"ד במדה"ר, בעליית המלכות לבינה, ונמשכים ו"ק דמוחין דגדלות א' לנשמות הצדיקים.

והעשירית, להניח תפילין. שעל יד זה נמשכים ג"ר דמוחין דגדלות א', צל"ם, לנשמות הצדיקים.

מאמר יוד. ויאמר אלקים, הנה נתתי. יש בו ג' מצוות:

אחת עשרה, לעשר מעשר הארץ.

שתים עשרה, להביא ביכורי פירות האילן.

ושלוש עשרה, לעשות פדיון לבנו.

על ידן נמשכים נר"ן דגדלות ב' לנשמות הצדיקים.

ובכתוב, ויכל אלקים ביום השביעי מכל מלאכתו, יש בו ב' מצוות: לשמור את יום השבת, שָמוֹר, ולקשור יום השבת בקדושתו, זָכוֹר. אלו ב' המצוות הם אחד, זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו.

וע"י ב' מצוות אלו נמשך אור החיה דגדלות ב' לנשמות הצדיקים. ובזה נשלמו תכלית גובהם של המוחין, שנשמות הצדיקים מקבלים מזו"ן דאצילות, בכל 6000 שנה. אמנם יש ג"כ מוחין דו"ק דיחידה, הנמשכים במנחה של שבת, שאז עולה ז"א לדיקנא דא"א. אלא כיוון שאין הנוקבא דז"א עולה עימו, ע"כ אינו מונה אותם כאן.

הנך מוצא, שעיקר מציאות המוחין נמשכו בג' המאמרות הראשונים: בראשית ברא אלקים, ויאמר אלקים יהי אור, ויאמר אלקים יהי רקיע, שהם חב"ד. כי מאמר, בראשית ברא אלקים, או"א, חכמה. מאמר, ויאמר אלקים יהי אור, ישסו"ת, בינה. מאמר, ויאמר אלקים יהי רקיע, הדעת, כי שם נברא דין הקשה של רחל, המשמשת בה"ג שבדעת, בנקודת החיריק.

ובזה נגמרו כל מציאות המוחין. כי ג' המאמרות: ייקוו המים, ותדשא הארץ, ויהי מאורות, הם המשכת ו"ק וג"ר דגדלות א' וגדלות ב', מג' המאמרות הראשונים אל הזו"ן.

ומאמר ז' הוא המשכת נר"ן דקטנות מהזו"ן לנשמות הצדיקים.

ומאמר ח' הוא השלמת מוחין דקטנות.

ומאמר ט' הוא ו"ק וג"ר דמוחין דגדלות א', הנמשכים מהזו"ן לנשמות הצדיקים.

ומאמר יוד הוא המשכת נר"ן דגדלות ב' מזו"ן לנשמות הצדיקים.

ומשמירה וקידוש השבת נמשכים מוחין דחיה דגדלות ב' מזו"ן לנשמות הצדיקים.

הרי שעיקר המוחין יצאו בג' מאמרות ראשונים באו"א וישסו"ת. ושאר מאמרות נמשכו מהם לזו"ן דאצילות ולנשמות הצדיקים.

ובזה תבין מה שנאמר, בעשרה מאמרות נברא העולם. וכשתסתכל, הם רק שלושה, שהעולם נברא בהם, בחכמה ובתבונה ובדעת. עיקר מציאות המוחין, שהעולם נברא בהם, הם ג' מאמרות הראשונים, חב"ד.

ובאלו עשרה מאמרות יש רק תשע פעמים, ויאמר. עד שהוצרכו לתרץ, שבראשית, גם מאמר. אמנם באמת נמצא עשר פעמים, ויאמר: א. יהי אור, ב. יהי רקיע, ג. יקוו המים, ד. תדשא הארץ, ה. יהי מאורות, ו. ישרצו המים, ז. תוצא הארץ, ח. נעשה אדם, ט. פרו ורבו, י. הנה נתתי.

ולכאורה אפשר לתרץ, שמאמר פרו ורבו אינו נחשב למאמר, כי אין בו בריאה, אלא ברכה לאדם בלבד. וע"כ אינו מונה אותו הזוהר כאן. אמנם בתיקונים תמצא, שמונה שם את המאמר של פרו ורבו בין עשרת מאמרות, ואינו מונה ביניהם את המאמר, נעשה אדם. להיפך מהזוהר שלפנינו.

והעניין הוא, כי ב' מאמרות אלו, נעשה אדם ופרו ורבו, נחשבים למאמר אחד, משום ששניהם רק בבריאת אדם נאמרו. וע"כ אין הבדל אם מחשיבים בין מאמרות את המאמר, נעשה אדם, או את המאמר של פרו ורבו.

ונאמר, כשרצה הקב"ה לקיים את העולם, עשה את אברהם בחכמה, ואת יצחק בתבונה, ואת יעקב בדעת, ובזה נקרא יעקב, ובדעת חדרים יימלאו. ובאותה שעה השתכלל כל העולם.

והלוא בכל מקום אומר הזוהר, שאברהם הוא החסד, יצחק גבורה, יעקב ת"ת. וכאן אומר, שעשה אותם לחב"ד, כדי לקיים העולם? ואיך עשה אותם המאציל לחב"ד? וכן מה עניין עשיית אברהם יצחק ויעקב לחב"ד, לצורך קיום העולם?

ז"א מכונה עולם. קיום של ז"א, קיום העולם, זו המשכת מוחין דג"ר לז"א. עיקרם של עשרת המאמרות הם רק ג' מאמרות הראשונים, חב"ד של פרצוף ישסו"ת. וכשרצה הקב"ה לקיים את העולם, להמשיך מוחין דג"ר לז"א, המכונה עולם, עשה את אברהם יצחק ויעקב, חג"ת דז"א, לחב"ד.

ועשיית חג"ת לחב"ד היא ע"י המשכת אור הנשמה, שמתלבש בהם. כי הכלים נקראים תמיד ע"ש האורות, המלובשים בהם. הכלים של אור הנפש נקראים נה"י, הכלים של אור הרוח נקראים חג"ת, הכלים של אור הנשמה נקראים חב"ד.

ולפיכך כשהיה ז"א ו"ק חסר ג"ר, רק בב' אורות נ"ר, והיה חסר אור הנשמה, היו לו רק שישה כלים חג"ת נה"י. כי הכלים של אור הרוח הם חג"ת, והכלים של אור הנפש הם נה"י.

ועתה, כשנמשכו לו המוחין דו"ק דגדלות וג"ר דגדלות, ע"י ג' מאמרות, ייקוו המים, ותדשא הארץ, ויהי מאורות, ונמשך בזה אור הנשמה לחג"ת דז"א, המכונים אברהם יצחק ויעקב, התעלו בזה חג"ת ונעשו לחב"ד, אברהם לחכמה, יצחק לתבונה, יעקב לדעת.

כי הכלים של נשמה נבחנים לחב"ד. ואור הרוח ירד לכלים דנה"י, ונעשו נה"י לכלים של חג"ת, להיותם עתה משכן לאור הרוח. ונבררו לו כלים דנה"י חדשים מבי"ע, והתחברו לפרצופו. והתלבש בהם אור הנפש. ואלו ג' מאמרות, שהם לצורך ז"א, נמשכו מג' מאמרות הקודמים העיקריים, שהם בישסו"ת.

ונאמר, עשה את אברהם בחכמה, שהתלבשות אור הנשמה, עשתה כלי החסד דז"א להיות חכמה. את יצחק בתבונה, שההתלבשות ההיא עשתה את כלי הגבורה להיות תבונה. את יעקב בדעת, וכלי ת"ת דז"א נעשה לדעת, לקו אמצעי, המכריע בין ב' הכלים חכמה ותבונה. שבזה נקרא, ובדעת חדרים יימלאו.

כלומר, אחרי שנעשה כלי ת"ת לדעת, והכריע בין חו"ב, ונשלמו ע"ס של אור הנשמה מלמטה למעלה, המכונה ראש, אז נהפך האור והאיר גם מלמעלה למטה, לכלים דנה"י דז"א. והאור הזה, המאיר מלמעלה למטה, נקרא אור הרוח, שהוא דעת, המתפשט מהראש לכלים דגוף, וממלא אותם, כמ"ש, ובדעת חדרים יימלאו.

ואז נעשו כלים נה"י, המכונים מסדרונות, לכלים חג"ת, המכונים חדרים. ובאותה שעה השתכלל כל העולם, נשלם כל העולם, ז"א. כי ע"י האורות האלו, נבררים לו כלים חדשים, שמתעלים מבי"ע, להלביש את אור הנפש. ואז נשלם כל פרצוף הז"א, שנקרא עולם. כי עתה יש לו כל הכלים חב"ד חג"ת נה"י.

.2 מצווה ראשונה, יראה, משום שהוא גדול ומושל בכל, כלל כל התורה והמצוות, מדרגת או"א דאצילות, י' דהוי"ה, אוירא דכיא דג"ר דבינה.

גדול, אבא עילאה, בו גנוזה חו"ס דא"א, י'. ומושל בכל, אמא עילאה, המילוי ו"ד של י'. ולפי שבהם גנוזה חו"ס דא"א, שהעולמות אינן ראויים לקבל אותה מהם טרם גמה"ת, וע"כ הם משפיעים אור חסדים לבד, הנקרא אוירא דכיא. ומסיבה זו, אין להם מאמר גלוי בתורה, כמ"ש, בראשית ברא אלקים, מאמר סתום, שלא נזכר, האומר.

והפסוק השני, והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלקים, פירוש העונש, למי שאינו מקיים מצוות יראה. והן ארבע מיתות: תוהו חנק, בוהו סקילה, חושך שריפה, רוח הרג.

.3 המצווה השנייה, אהבה, בשני צדדים, בצד החסד ובצד דין הקשה. וכן לכלול יראה באהבה תמיד, שלא להפריד זה מזה. וצריכים לכלול יראה באהבה מצד החסד. וכן באהבה מצד דין הקשה. והיא מדרגת ישסו"ת דאצילות, ז"ת דבינה, שנחלקים ג"כ לג"ר, או"א עילאין, וז"ת, ישסו"ת. וזה המאמר הראשון, יהי אור. שהוא אור, שנברא ביום ראשון של ששת ימי בראשית, שהאדם היה רואה בה מסוף העולם ועד סופו. וראה הקב"ה, שאין העולם ראוי להשתמש בו, עמד וגנז אותו לצדיקים לעוה"ב.

שנאמר, יהי אור לעוה"ז, ויהי אור לעוה"ב. כי תחילה השפיעו ישסו"ת את האור הגדול הזה עד לעוה"ז. ואח"כ, כדי לגלות מידת האהבה בשני צדדים, עמד וגנז אותו לעוה"ב, לבחינת או"א שבישסו"ת, שמחזה ולמעלה שבהם, הנקראים עוה"ב.

ואין האור הזה מאיר עוד מחזה ולמטה דישסו"ת, הנקראים ישסו"ת דישסו"ת, תנה"י שבהם, המתלבשים בז"א. כי כיוון שמתלבשים בז"א, כבר הם נבחנים לבחינת עוה"ז.

.4 כשנגנז האור לעוה"ב, יצא דין הקשה. ביום שני של מעשה בראשית, במאמר, יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. כלומר, שביום השני נברא הגיהינום, דין הקשה. כדי לתת מקום לקיים מצוות האהבה בשני צדדים, גם בצד דין הקשה, אפילו בעת שנוטל את נשמתו, כמ"ש, ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. שאותה מידת האהבה, שזכה מצד החסד, לא תחסר בה משהו, גם בעת שנוטל את נפשו ומאודו.

אכן, הדין הקשה הזה יצא רק למטה מרקיע, במים תחתונים, במלכות, נוקבא דז"א, רחל, העומדת מחזה ולמטה שלו. שמחזה ולמטה בכל פרצוף, מורה על למטה מפרסא שבו, שהיא הרקיע, המבדיל בו בין מים עליונים לתחתונים. באופן, שמחזה ולמטה בכל פרצוף, מים תחתונים של אותו פרצוף.

.5 המצווה השלישית, לדעת שיש אלקים גדול ושליט בעולם, ולייחדו בכל יום ייחוד כראוי, בו"ק עליונים וו"ק תחתונים, הנקראים ייחוד עליון וייחוד תחתון. אשר שש מילים שבפסוק שמע ישראל, הם ייחוד ו"ק עליונים, ושש מילים שבפסוק בשכמל"ו, הם ייחוד ו"ק תחתונים.

כי אחר שהתגלתה מידת היראה במאמר, בראשית ברא אלקים, ומידת האהבה מצד החסד במאמר, ויהי אור לעוה"ב, עם הגניזה לעוה"ב, ביום ראשון של מעשה בראשית, ומידת דין הקשה ביום ב', במאמר, יהי רקיע, ונעשה לנו מקום לייחדו באהבה בשני צדדים, שהוא כל הנרצה, שאין מידת האהבה נשלמת זולתה, הרי יש לנו כוח לעשות ייחוד הזה בשלמות.

והיא המצווה השלישית, יום ג' של מעשה בראשית. שע"י התעוררות מלמטה בתורה תפילה ומע"ט, הנקראת העלאת מ"ן, אנו מעלים בחינת מחזה ולמעלה דזו"ן דאצילות לאו"א דישסו"ת. והוא מקבל מהם המוחין של ויהי אור, שמחזה ולמעלה דישסו"ת, שהיא האהבה מצד החסד. ומידת האור הזו נקראת ו"ק דז"א, והם ו"ק עליונים, מים עליונים שמחזה ולמעלה, עוה"ב, ששם האור של יום א'.

ונקרא ו"ק, שמורה חוסר חב"ד, כי לקבל אור שלם צריך הפרצוף להיות בכל עשרת הכלים, הנקראים חב"ד חג"ת נהי"ם. וכיוון שלא העלינו כל הפרצוף של הזו"ן לאו"א דישסו"ת, אלא רק החלק שמחזה ולמעלה שבו, חב"ד חג"ת, כי לא יכולנו להעלות גם מהחזה ולמטה דזו"ן, מחמת הדין הקשה שיש שם, שהוא מים תחתונים.

וכיוון שהעלינו רק שישה כלים שמחזה ולמעלה דז"א, ע"כ מקבלים רק שישה אורות. באופן שששת האורות חג"ת נה"י מתלבשים בששת הכלים חב"ד חג"ת דז"א. ואין מקום לקבל ג' אורות חב"ד, מחמת החיסרון של נה"י דכלים, שמחזה ולמטה שלו, שלא יכלו לעלות לאו"א, מכוח העביות ודין הקשה שבהם.

ונמצא, שאנו מייחדים עתה רק ו"ק דז"א, בחסר ג"ר דאורות, מחמת חיסרון של ג"ת דכלים. וכנגד שישה אורות חג"ת נה"י הללו, יש שש מילים בפסוק שמע ישראל. והן מקבלות רק בייחוד עליון, מבחינת מים עליונים שמחזה ולמעלה, במוחין של אהבה מצד החסד לבד.

.6 אמנם צריכים לכלול במוחין אלו דו"ק דז"א גם יראה. בגניזת האור, שנעשה במקום שמהחזה ולמטה דישסו"ת, המכונה יבָשה וחורבה. כי האור נשאר כולו מחזה ולמעלה, ולמטה מחזה נעשתה יבשה וריקה מאור. וזה ד' גדולה שבאחד, הרומז לנה"י דתבונה, שנעשו יבשה מאור זה.

ויבשה זו מתקבלת בנוקבא דז"א שמחזה ולמעלה, לאה, שיכולה לעלות עימו לאו"א, להיותה מחזה ולמעלה שלו. אבל הנוקבא הקטנה, רחל, אינה יכולה לעלות עם הז"א עתה בייחוד עליון, להיותה בחינת מים תחתונים שמחזה ולמטה, ששם דין הקשה.

והייחוד העליון הזה, הוא כמ"ש, ייקוו המים אל מקום אחד ותיראה היבשה, הנאמר ביום ג' של מעשה בראשית, שנכנסו המדרגות שמתחת השמיים אל מקום אחד, להיות בשלמות לו"ק. ותיראה היבשה, לקשור במדרגות דז"א גם הד' שבאחד, הנקראת יבשה, שמתקבלת ללאה, נוקבא הגדולה דז"א שמחזה ולמעלה. ובזה נגמר ייחוד עליון, שזהו, כי טוב הראשון, הנאמר ביום ג' של מעשה בראשית.

.7 ואחר שנקשרה יבשה זו, בייחוד העליון, בלאה, נוקבא דז"א, צריך לקשור אותה למטה, בו"ק שלמטה, שהם: ברוך, שם, כבוד, מלכותו, לעולם, ועד. כי אחר שנמשכה וירדה המחזה ולמעלה דזו"ן, עם המוחין של שש מילים של שמע ישראל, למקומה למטה, התחברה עם הנה"י שלו שמחזה ולמטה, לפרצוף אחד כמקודם.

ואע"פ שנה"י אינם יכולים לקבל המוחין של ייחוד עליון, שהם עוה"ב ומים עליונים, להיותם מחזה ולמטה, מים תחתונים, מ"מ היבשה, שנכללה באלו המוחין, יכולה לרדת ולהתקבל גם למטה מחזה דז"א, משום שעיקרה בא ממים תחתונים דישסו"ת, ששם מקום הסתלקות האור.

ולפיכך יש לנו להמשיך לאה, היבשה, למקום רחל, שמחזה ולמטה. ואז, מה שהייתה יבשה, נעשתה ארץ, לעשות פירות ותולדות, ולנטוע אילנות. בייחוד שלמטה, בשכמל"ו, שנעשית ארץ, רצון שלם.

כי אע"פ שז"א קיבל המוחין שמחזה שלו ולמעלה, וירד למקומו, לא היה יכול להשפיע אותם לנוקבא שלו לאה, כי היא קיבלה בחינת היבשה דתבונה, שאינם ראויים לקבל שום אור, כי כוח הגניזה שולט בהם. ולפיכך נבחנת לאה אז כמקום חורבה, שאינה נותנת פירות. ומשום זה גם בז"א עצמו לא הייתה שלמות. כי שלמותו של הזכר בהשפעה לנוקבא. וכיוון שלא היה לו למי להשפיע, היה חסר השלמות.

וטעם הדבר הוא, כי כל הגניזה הייתה, כדי לגלות מידת אהבה שלמה בשני צדדים, גם בצד דין הקשה. וכיוון שמחזה ולמעלה דז"א מים עליונים, שאין בהם שום דין קשה, ע"כ הייתה בחינת הגניזה קירח מכאן וקירח מכאן. כי כבר שלטה שם הגניזה והיבָשה. אמנם אינה שלמה כל צורכה, שחסרה המטרה, שהיא דין הקשה, הנותנת מקום לגלות האהבה השלמה בשני צדדים, המשלים המוחין מכל הצדדים. שאז גדלים המוחין יותר, מעת שהיו מצד החסד לבד.

אבל עד שלא נגלה במוחין דין הקשה, נמצאת היבשה שבלאה, קירח מכאן וקירח מכאן. ולפיכך, ע"י זה שאנו ממשיכים היבשה למחזה ולמטה דז"א, למקום נוקבא הקטנה, רחל, ששם מגולה דין הקשה, להיותה מים תחתונים, אז ניתן לנו לגלות מידת האהבה השלמה בשני צדדים. ועם זה נשלמו המוחין ההם בכל השלמות הרצויה, וגדלו המוחין עוד יותר, ממה שהיו במים עליונים לבד, במידת האהבה מצד החסד לבד.

ע"כ מה שהייתה יבשה עד כאן מחזה ולמעלה דז"א, בייחוד העליון, נעשתה עתה, בירידה למחזה ולמטה, לייחוד תחתון, במקום דין הקשה, לבחינת ארץ ומקום יישוב, לעשות פירות ותולדות, ולנטוע אילנות כראוי.

כיוון שהתאחדה אהבה בשני צדדים, מכאן והלאה נאמר, תדשא הארץ דשא. כי נתקנה לעשות פירות ותולדות כראוי. וע"כ נקרא ייחוד תחתון, להיות הייחוד במים תחתונים דווקא. וזהו, כי טוב השני של יום ג', הנאמר במאמר, תדשא הארץ דשא, של מעשה בראשית. כי עתה מקבלת הנוקבא כל המוחין של ו"ק שבייחוד עליון, מחמת שלא נשלמו, זולת במקומה של הנוקבא התחתונה. והתחתון, המשלים את העליון, נוטל כל שיעור זה שהשלים בו. וו"ק אלו מרומזים בשש מילים בשכמל"ו.

.8 המצווה הרביעית, לדעת שה' הוא האלקים. לכלול שם האלקים, הנוקבא דז"א, בשם הוי"ה, ז"א, לדעת שהם אחד, ואין בהם פירוד. וזה המאמר, יהי מאורות ברקיע השמיים, הנאמר ביום ד' של מעשה בראשית. כי נכללו כאן הנוקבא דז"א עם הז"א בשם אחד, מאורות, להורות שאין ביניהם שום פירוד. כי שניהם שווים במעלה.

אחר שכבר המשכנו הו"ק לנוקבא בייחוד התחתון של בשכמל"ו, ביום ג' של מעשה בראשית, במאמר, תדשא הארץ דשא, צריכים עתה להמשיך לה הג"ר, שתהיה פב"פ עם הז"א בקומה שווה, בלי הפרש ביניהם במעלה, כמו שמורה השם מאורות, על שניהם יחד, שהוי"ה הוא אלקים.

עניין הייחוד התבאר במצווה שלישית, שהמשכנו שם רק ו"ק, משום שעלו לאו"א רק המחזה ולמעלה דז"א עם לאה, רק ששת הכלים חב"ד חג"ת דז"א. כי מחמת הדין הקשה, שמחזה ולמטה דז"א, הם לא היו יכולים לעלות לאו"א, הזכים בלי שום דין. וכיוון שהיו בז"א רק שישה כלים, הוא קיבל רק שישה אורות חג"ת נה"י. וג' אורות חב"ד נשארו מבחוץ, כי לא היו לו הכלים לקבל אותם.

כי דרך כניסתם של האורות, היא שהתחתונים נכנסים תחילה. וע"כ נשארו ג' עליונים מבחוץ. וכיוון שלז"א היה ו"ק חסר ג"ר, גם הנוקבא לא קיבלה יותר ממנו.

אמנם עכשיו, אחר שכבר נעשה ייחוד ברחל שמחזה ולמטה דז"א, שהייתה יבשה, ונעשתה ארץ מוציאה פירות ותולדות, דווקא מכוח דין הקשה, הנמצא מחזה ולמטה דז"א, שהשלים האהבה בשני צדדים. הנה מתגלה הדבר, שדין הקשה הזה שברחל, הוא מעלה גדולה, יותר מהזכות הגדולה שמחזה ולמעלה דז"א. כי מחזה ולמעלה דז"א, לא יכלו המוחין להתקבל לנוקבא עילאה, מחמת היבשה. ועתה, ע"י הדין הקשה, נעשית היבשה לארץ מוציאה פירות.

וא"כ נהפך הדין הקשה לאור גמור. אלא שנבחן לאור שחור, אור המתקיים רק בכוח השחור, שהוא הדין הקשה. ונמצא בזה, שאין עתה שום הפרש בין מחזה ולמעלה דז"א לבין מחזה ולמטה. כי כל ההפרש היה רק מחמת הדין הקשה שברחל. ועתה כבר נהפך הדין הקשה לאור גמור.

ולפיכך יכול לעלות עתה לאו"א כל הפרצוף דז"א ונוקבא, גם הכלים נה"י שמחזה ולמטה דז"א, הנבחנים לאור שחור. כי אור שחור באור לבן, הם אחד בלי הפרש. ויותר מכך, אור שחור הגדיל המוחין ביתר שאת, ממה שהיו אור לבן שלמעלה מחזה.

וכיוון שעלו לאו"א כל עשרת הכלים של הפרצוף זו"ן, הוא יכול לקבל עתה כל ע"ס דאורות, גם האורות דחב"ד, שהיו חסרים לו, שנקראים אור הפנים. וגם הנוקבא רחל, שגרמה כל זה לז"א, נוטלת מז"א גם המוחין דפנים האלו, ונעשה ז"א עם הנוקבא פב"פ בקומה שווה, כמ"ש, יהי מאורות. והתבאר סדר הייחוד דג"ר דזו"ן ביום רביעי של מעשה בראשית.

ואין לשאול, הלוא ביום רביעי היה מיעוט הירח, ואיך אומר כאן, שהוא הייחוד של פב"פ דזו"ן? כי אצילות של העולמות לחוד, ופקודין לחוד, ואין להשוותם זה לזה.

.9 ואין לשאול, למה נחלקו המוחין של הזו"ן לשני ימים, יום ג', ו"ק דמוחין, ויום ד', ג"ר דמוחין, ולמה לא היו שניהם וביום אחד. כי תחילה לא יכלו לעלות לאו"א אלא רק המחזה ולמעלה דז"א, כי מחזה ולמטה היה דין הקשה. וע"י המשכת מוחין דו"ק למחזה ולמעלה, נמשכו מוחין דו"ק גם למחזה ולמטה, בייחוד תחתון. ונהפך הדין הקשה לאור שחור ביום ג'.

ואחר שנגמר זה, הייתה אפשרות ביום ד' להעלות גם המחזה ולמטה דז"א. כי אחר שנהפך הדין הקשה לאור שחור, יכלו גם הכלים שמחזה ולמטה לעלות, כי אור שחור ואור לבן אחד הוא בלי הפרש. וכיוון שהתעלו גם הכלים נה"י שמחזה ולמטה, נמשכו להם גם הג"ר.

הרי שאי אפשר היה להמשיכם בבת אחת. כי מטרם שנהפך הדין הקשה להיות אור, אי אפשר היה להעלות המחזה ולמטה דז"א עם רחל לאו"א, אלא רק מחזה ולמעלה דז"א עם לאה, המקבלים רק ו"ק. ולאחר השלמת ו"ק, צריכים פעם שנייה, כדי להעלות גם המחזה ולמטה דז"א עם רחל. ואז מקבלים הג"ר.

גם יש הפרש בין מוחין דו"ק לבין מוחין דג"ר, בעניין עלייתם של הזו"ן לאו"א. כי למוחין דו"ק אין הזו"ן יכולים לעלות מעצמם, אלא ישסו"ת מעלה אותם אליו. אבל למוחין דג"ר הזו"ן עולים מעצמם, ואינם צריכים שישסו"ת יעלה אותם.

כי עליון ותחתון נבחן מבחינת המעלה. שמשום שהתחתון אינו זך כמו העליון, ע"כ נבחן לתחתון. ולפי זה קשה להבין, איך אפשר שהתחתון יעלה לעליון? מי הסיר את ההפרש שביניהם, עד שהתחתון ישתווה לעליון ויעלה אליו, כי הכרח הוא, אם התחתון עולה לעליון הוא שווה כמוהו?

והביאור הוא בשיתוף של מדה"ד במדה"ר, שכשהמלכות עלתה במקום בינה, נבקעו המדרגות לשני חצאים: גו"ע ואח"פ, או מ"י אל"ה. כי ע"ס נקרא גלגלתא עיניים אוזן חוטם פה, שהם כח"ב זו"ן. והם חמש אותיות של שם אלקים.

וכיוון שהמלכות עלתה במקום בינה, נמצא שנתקנה ה"ת דהוי"ה למקום זיווג בנ"ע. והנקודה, ה"ת, מלכות, עולה להיות מחשבה, בינה. כי עלתה במקומה, ונעשה הזיווג דראש במקום נ"ע, ששם מסתיים הראש. וג"ס אח"פ נפלו מהראש למדרגה שמתחתיו.

ונבחן, שלא נשארו בראש, כי אם ב' הכלים גו"ע, הנקרא מ"י, עם אורות של נ"ר. וג' הכלים אח"פ, הנקראים אל"ה, יצאו ונפלו למדרגה שמתחתיה.

ועיקר ההבחן הזה ניכר בפרצוף ישסו"ת, שאין בו אלא ו"ק דאורות בגו"ע דכלים, הנקרא משום זה בשם מ"י. ואח"פ שלה, שהם ג' אותיות אל"ה, נפלו למדרגה שמתחתיה, זו"ן. וכן לזו"ן אין אלא גו"ע באורות דו"ק, ואח"פ שלהם נפלו למדרגה שמתחתיהם, שהם ג' עולמות בי"ע.

וכשאנו רוצים להמשיך מוחין דגדלות אל הזו"ן, שהם פרצוף שלם דע"ס, הנחלקים בעצמם לג"ר וו"ק דג"ר, לו"ק דגדלות וג"ר דגדלות, אנו צריכים לזה ב' עיבורים, ב' עליות מ"ן.

כי תחילה מעלים מ"ן לזו"ן עד גובה המדרגות, ונמשכים מוחין מע"ב ס"ג דא"ק לישסו"ת, שע"י מוחין אלו חוזרת ויוצאת הנקודה מתוך מחשבה ובאה למקומה, למלכות. שה"ת יורדת מנ"ע לפה, ונעשה הזיווג שלה בפה, כמקודם השיתוף. וע"י זה חוזרים ועולים אליה ג' הכלים אח"פ, אל"ה, ומתחברים למדרגתה. וכיוון שנשלמו לה חמש אותיות אלקים, חמישה כלים, בראש, משיגה גם ג"ר דאורות ונשלמו ישסו"ת בע"ס דאורות וע"ס דכלים.

אכן כשישסו"ת מעלים אליהם ג' אותיות אל"ה להשלמתם, עולה עימהם גם הזו"ן. מטעם, שהעליון היורד למקום התחתון, נעשה כמוהו. ולפיכך, כיוון שג' אותיות אל"ה נפלו מקודם לכן לזו"ן, נעשו בזה כמו מדרגה אחת עם הזו"ן. לכן עתה, בעת שישסו"ת חוזרים ומעלים ג' אותיות אל"ה אליהם, נמשכו עימהם גם הזו"ן לישסו"ת, מטעם שדבוקים זה עם זה במדרגה אחת. וכיוון שהזו"ן עלו עם אל"ה לישסו"ת, מקבלים שם את המוחין דישסו"ת.

והתבאר, איך הישסו"ת מעלה את הזו"ן למוחין דו"ק, עם אותיות אל"ה שלהם. ולולא זה, לא יכלו זו"ן לעלות מעצמם, כי כל התחתון מחברו, הוא בהכרח יותר עבה ממנו, ואיך יוכל לעלות אליו.

ובדרך עלייה זו נעשה הייחוד של ק"ש ביום ג' במאמר, ייקוו המים אל מקום אחד, וכן ייחוד תחתון של בשכמל"ו. כי ע"י המוחין שקיבלו ישסו"ת, המשיכו אליהם ג' אותיות אל"ה שלהם, שעימהם יחד עלו הזו"ן וקיבלו שם בהתכללותם עם ישסו"ת מוחין דו"ק, משום שאין בהם אלא שישה כלים. נמצא, שכל הייחוד הזה, הוא בעיקר ישסו"ת, כי הם המקבלים המוחין, והם המעלים אליהם את הזו"ן.

אמנם אחר שהשיגו זו"ן את המוחין דו"ק, ובאו למקומם, וע"י ייחוד תחתון נמשכו המוחין דו"ק גם אל הנוקבא שמחזה ולמטה, שהדין הקשה שלה נהפך לאור. הנה אז כבר יכולים הזו"ן לעלות מאליהם למ"ן, כדי להשיג מוחין דג"ר, ואינם צריכים לאל"ה דישסו"ת, שיעלו אותם.

והוא מטעם השתוותם זה לזה. כי עתה התבטל כל ההפרש שבין ישסו"ת לזו"ן. כי כל מה שהזו"ן הם יותר עבה ויותר דין מישסו"ת, נשאב עתה לגמרי, שאפילו הדין הקשה נהפך לאור שחור דזו"ן, הנחשב עתה כמו אור לבן דישסו"ת.

וע"כ עולים הזו"ן לישסו"ת, כי עתה הם אחד בלי הפרש, ומקבלים שם את הג"ר דמוחין דגדלות. הרי שלצורך הג"ר, יכולים הזו"ן לעלות מאליהם בלי עזרת ישסו"ת.

ולפיכך נבחן ייחוד דג"ר ליום מיוחד, כי יש בו הבדל רב מייחוד דו"ק. הן מצד הכלים דזו"ן, כי למוחין דו"ק עולה רק חצי פרצוף שמחזה ולמעלה. והן מצד העלייה, כי למוחין דו"ק אין הזו"ן יכולים לעלות מאליהם.

ואלו ב' מיני העליות מכונים עיבור א' לו"ק, ועיבור ב' לג"ר. והם נוהגים בכל המדרגות, שאי אפשר להמשיך שום מדרגה זולת בשתי פעמים.

.10 המצווה החמישית כוללת ג' מצוות:

א. לעסוק בתורה,

ב. לעסוק בפרייה ורבייה,

ג. למול לשמונה ימים.

וזה המאמר של יום חמישי של מעשה בראשית, ישרצו המים שרץ נפש חיה, ועוף יעופף על הארץ. כי בארבע מצוות שעד הנה, גמרנו את תיקון האצילות, עד המוחין דג"ר דזו"ן פב"פ. שע"י מצווה ראשונה, יראת הרוממות, מטעם שהוא גדול ומושל בכל, המשכנו תיקון או"א עילאין, במאמר הראשון שבתורה, בראשית ברא. ופירוש העונש בפסוק השני, והארץ הייתה תוהו.

וע"י מצווה שנייה של אהבה בצד החסד, המשכנו תיקון דישסו"ת דאצילות, שבמאמר שביום א' של מעשה בראשית, יהי אור. שהוא אור שנברא בששת ימי בראשית, שהיה אדם רואה בו מסוף העולם עד סופו.

וע"י מצווה שלישית, של ק"ש ובשכמל"ו, בייחוד עליון של שמע, המשכנו מוחין דו"ק לז"א ולאה, ע"י עלייתם לישסו"ת. שהוא שש מילים של שמע ישראל. כן כללנו בו גניזת האור, שנאמר, ויהי אור לעוה"ב דישסו"ת, ולא לעוה"ז דישסו"ת. כי נגנז מחזה ולמטה דישסו"ת ונעשתה שם יבָשה. והמשכה זו היא באות ד' גדולה שבאחד. והיא מקובלת ללאה. כי זה הכלל, שכל חיסרון או מסכים, אינם בזכר, אלא בנוקבא של אותו הפרצוף.

וע"י ייחוד תחתון, בשכמל"ו, המתקנו הדין הקשה שמחזה ולמטה דז"א, הנמשך מהמאמר של יום ב' של מעשה בראשית, יהי רקיע בתוך המים, שבו נברא הגיהינום, שהוא דין הקשה, שמקומו מחזה ולמטה דז"א. אמנם הוא בנוקבא רחל, ולא בזכר ז"א.

והמיתוק הוא ע"י השלמת מצוות האהבה, שתהיה בשני צדדים, ואפילו נוטל את נפשך. שע"כ צריכים לקבל עלינו מסירת נפש בד' שבאחד, קודם ייחוד תחתון, להשלים מידת האהבה בשני צדדים, בהמשכת המוחין למקום רחל. כי אז נמשכים ו"ק תחתונים של המוחין אל רחל, בשש מילים בשכמל"ו, והדין הקשה נהפך להיות אור, הנקרא אור שחור.

וייחוד עליון הוא המאמר, ייקוו המים אל מקום אחד ותיראה היבשה. כי טוב הראשון של יום ג' של מעשה בראשית.

וייחוד תחתון הוא המאמר, תדשא הארץ דשא. כי טוב השני של יום ג' של מעשה בראשית.

וע"י מצווה רביעית, לדעת שהוי"ה הוא האלקים, להשוות הנוקבא רחל לגמרי אל הז"א בלי הפרש משהו, ע"י השלמת האהבה בשני צדדים בשלמות כזאת, שהדין הקשה נהפך להיות אור. ואור שחור באור לבן, אין בהם פירוד. כי מהשלמת האהבה בשני צדדים, נעשה אור שחור עוד יותר חשוב. הנה ע"י זה התייחדו רחל וז"א לאחד ממש, ויכולים שניהם לעלות לישסו"ת מכוחם עצמם.

כי מתוך זה נמצאים זו"ן בהשתוות גמורה אל הישסו"ת. כי מה שהזו"ן עבים יותר ממנו, אין זה חיסרון, אלא מעלה ויתרון עליהם.

ואז מקבלים הזו"ן מישסו"ת גם מוחין דג"ר, ונעשו הזו"ן קומה שווה בייחוד אחד פב"פ. והוא המאמר של יום ד' של מעשה בראשית, יהי מאורות ברקיע השמיים. שהנוקבא רחל והז"א נכללו שניהם בשווה בשם אחד מאורות, שזה, הוי"ה הוא האלקים.

ונמצא עתה, ע"י ארבע מצוות הללו, כבר השלמנו כל תיקון האצילות, עד זו"ן פב"פ בקומה שווה. ועתה יש לנו שוב לזַוֶוג את זו"ן, ע"י העלאת מ"ן ומע"ט, בכדי להמשיך לנו מוחין מהם. והם ג' בחינות מוחין: נר"ן דקטנות, נר"ן דגדלות א', ונר"ן דגדלות ב'. והם נמשכים לנו ע"י שאר המצוות.

נר"ן דקטנות, יום חמישי של מעשה בראשית, במאמר, ישרצו המים שרץ נפש חיה. והשלמת הקטנות הוא ביום שישי. וכן ו"ק וג"ר דגדלות א'. וו"ק דגדלות ב' ביום השישי של מעשה בראשית. וג"ר דגדלות ב' ביום השבת.

.11 ואלו ג' הפקודין, הנכללים במצווה חמישית:

א. לעסוק ולעמול בתורה בכל יום, שע"י זה קונה מהזו"ן נפש קדושה.

ב. לעסוק בפרייה ורבייה, שע"י זה קונה מזיווג זו"ן רוח קדוש.

ג. למול לשמונה ימים ולהעביר משם את העורלה, שע"י זה קונה מזיווג זו"ן בחינת נשמה.

וכל אלו הם רק נר"ן דקטנות. וזהו המאמר של יום חמישי של מעשה בראשית, ישרצו המים שרץ נפש חיה, ועוף יעופף על הארץ, על פני רקיע השמיים. כי נפש חיה, נפש. ועוף יעופף, רוח. על פני רקיע השמיים, נשמה.

ואין לשאול, למה בזו"ן לא עסקנו בהמשכת נר"ן דקטנות, ובמוחין שלנו צריכים להמשיך נר"ן דקטנות? כי זו"ן אינם חסרים מהקטנות לעולם, כי זה כבר נתקן מהמאציל עצמו. וע"כ תחילת המשכה היא מו"ק דגדלות ע"י ק"ש. אבל אנו צריכים הכול לתקן לנו בעצמנו, שהרי באדם שנולד, ישנה רק נפש מצד בהמה הטהורה, ואין לו אפילו נפש דקדושה מצד האופנים. וע"כ אנו צריכים להתחיל תמיד בנפש דקטנות.

והנה התבארו ג' המצוות שבמצווה חמישית:

שחמישית היא לעסוק בתורה לתיקון הנפש דקטנות.

ושישית היא לעסוק בפרייה ורבייה, לתיקון הרוח דקטנות.

ושביעית היא למול עצמו ולהעביר ממנו את העורלה, לתיקון נשמה דקטנות.

וכל אלו הוא יום חמישי.

.12 המצווה השמינית, לאהוב את הגֵר הבא להימול, ולהיכנס תחת כנפי השכינה, להמשיך משם נפש הגר מהשכינה הקדושה. כי ע"י זה ממשיכים לעצמנו נשמה, מגופו של עה"ח, שהוא גמר והשלמת הקטנות שלנו. וזה המאמר של יום שישי של מעשה בראשית, תוצא הארץ שרץ נפש חיה למינה, לכל אחת כראוי לה.

.13 המצווה התשיעית, לחון את העניים, ולתת להם טרף ברצון הלב, שע"י זה אנו גורמים למעלה שיתוף מדה"ד במדה"ר. כי בינה משתתפת עם המלכות בה"ת בנ"ע, וחוזרת משום זה לבחינת מ"י, שהוא גו"ע באורות נ"ר. ואל"ה שלה יורדים לזו"ן. וכן הזו"ן חוזרים לגו"ע באורות נ"ר, ואל"ה שלהם יורדים לבי"ע, לתוך נר"ן שלנו שבבי"ע. ואנו מקבלים מזו"ן אורות דו"ק דגדלות. וזה מאמר, נעשה אדם, של יום השישי של מעשה בראשית. כי הבינה אמרה, נעשה, והשתתפה עם העשיה, המלכות, כדי להוליד ו"ק לאדם.

.14 המצווה העשירית, להניח תפילין, ולהשלים עצמו בצורה העליונה. שע"י זה אנו גורמים חזרת גדלות למעלה, שה"ת חוזרת ויורדת מנ"ע לפה, ואותיות אל"ה שוב חוזרים למדרגתם. וכשהזו"ן מעלים את אותיות אל"ה שלהם מבי"ע למדרגתם לאצילות, הרי נר"ן שלנו עולים עימהם יחד. ואז אנו מקבלים מהזו"ן ג"ר דגדלות א', הנבחנים למוחין דנשמה מבחינת גדלות א'.

וזה המאמר של יום השישי של מעשה בראשית, ויברא אלקים את האדם בצלמו. כי אלו המוחין דג"ר דגדלות נמשכים בצל"ם דישסו"ת, הנקרא אלקים, שהוא חב"ד:

ם' שבצל"ם, חכמה, או"א עילאין.

ל' שבצל"ם, בינה, ישסו"ת.

צ' שבצל"ם, דעת, זו"ן.

והם ארבע פרשיות שבתפילין:

א. קַדֶש, ם' שבצל"ם.

ב. והיה כי יביאך, ל' שבצל"ם.

ג. שְׁמע, חסד של צ' שבצל"ם.

ד. והיה אם שָמוע, גבורה של צ' שבצל"ם.

והם ד' מוחין דז"א בתפילין של ראש.

וד' הפרשיות של תפילין של יד, הן ד' מוחין אלו, המקובלים לנוקבא דז"א רחל. וזהו פעמיים צל"ם, המובא בכתוב, ויברא אלקים את האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אותם. כי בצלמו, חל על תפילין של ראש, שהם צל"ם הז"א. וצלם אלקים, חל על תפילין של יד, שהם צל"ם הנוקבא. והנה נשלמו לאדם נר"ן דגדלות א'. נ"ר דגדלות א', ע"י המצווה לחון את העני. וג"ר, נשמה חיה יחידה דגדלות א', ע"י המצווה של הנחת תפילין.

.15 המצווה האחת עשרה, לעַשׂר מעשר הארץ. ע"י מצווה זו זוכים לקבל נפש מאור החיה, מאו"א עילאין. כי אחר שהאדם נשלם בנרנח"י דגדלות א' ע"י התפילין, יש לו להתחיל בהשגת גדלות ב', שהיא אור החיה. ונחלק לד' בחינות: נפש, רוח, נשמה, חיה. ולהשגתן ניתנו ד' המצוות.

כי ע"י המצווה של מעשר הארץ, זוכים לנפש. כי ארץ היא בחינת נפש. כמ"ש, הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע, אשר על פני כל הארץ, הנאמר ביום שישי של מעשה בראשית. כתוב כאן, הנה נתתי, וכתוב, ולבני לוי, הנה נתתי כל מעשר בישראל. כמו ששם מעשר אף כאן מעשר הארץ.

על פני כל הארץ. כי הזוכה לנפש של אור החיה, שולט על פני כל הארץ. כי כל הקליפות נכנעות לו. ועל נפש זו כתוב, הביאו את כל המעשר לבית האוצר, ויהי טרף בביתי, ובחנוני נא בזאת, אם לא אפתח לכם את ארובות השמיים, והריקותי לכם ברכה עד בלי די. כי בחינת נפש נקראת מעשר, שהיא ע"ש המלכות, שהיא עשירית. אבל נפש של אור החיה היא עניין כל המעשר, שלמות גמורה של בחינת המעשר.

.16 המצווה השתים עשרה, להביא ביכורי האילן. ע"י מצווה זו זוכים לקבל אור הרוח מבחינת אור החיה, הבא מאו"א. כי ביכורים מלשון בכור, ואו"א הם בכורה, ראשית, כמבואר במצווה ראשונה. ולפי שהוא מן העץ, ביכורי פרי העץ, ע"כ הם בחינת רוח. כי עץ הוא צומח, הנבחן לרוח. כי דצח"ם הם כנגד נרנח"י: דומם נפש, צומח רוח, חי נשמה, מדבר חיה יחידה.

כמ"ש, ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע. כתוב, מפרי העץ. וכתוב, וכל מעשר הארץ מפרי העץ לה' הוא. כמו ששם ביכורים בכלל פרי עץ, אף כאן מדובר בביכורים. כי מבאר המילים, לה' הוא: כל מה שראוי לי, אסור לכם לאכול.

.17 המצווה השלוש עשרה, לעשות פדיון לבנו, לקשור אותו בחיים, ולהחליש הממונה על המוות, שנאמר עליו, מאוד, זהו מלאך המוות. וע"י זה הוא זוכה לנשמה מאור החיה.

ולפי הסדר, היה צריך לזכות ע"י מצווה זו לחיה מאור החיה. כי בחינת מדבר הוא אור חיה. ואחר שזכה, ע"י פרי הארץ ופרי העץ, לנ"ר, להיותם דומם וצומח, היה צריך לזכות ע"י בכור בהמה לנשמה מאור החיה. כי הוא בחינת חי. וע"י בכור אדם לבחינת חיה דחיה, להיותו בחינת מדבר.

אמנם אין פדיון בכור מכניע את מלאך המוות לגמרי, אלא מחליש אותו. כי במתן תורה נעשה חופשי ממלאך המוות לגמרי. ואח"כ, ע"י חטא העגל, ניטלה העבודה מבכורות ישראל, וניתנה לכוהנים. כי זוהמת הנחש מחטא עצה"ד, שהביא מלאך המוות לעולם, חזרה והתערבה בישראל ע"י העגל.

ועל תיקון זה של בכורות ישראל, ניתנה מצוות פדיון בכור, בחמישה סלעים, כנגד תיקון כל ע"ס, שהם חמש בחינות כח"ב זו"ן. כי בכור מגיע עד כו"ח, או"א עילאין, ראשית. אשר ע"י תיקון של חמישה סלעים, אנו קושרים שוב הבכורות בחיים עליונים, ומחלישים את מלאך המוות, שלא יוכל לשלוט עליהם. אבל לא מעבירים אותו לגמרי, כמו שהיה חופשי ממלאך המוות מקודם חטא העגל.

ולפיכך מצוות פדיון בכור, אינו מספיק להמשיך בחינת חיה מאור החיה, כתיקונו והלכתו לבטל מלאך המוות, כמו שהיה במתן תורה לפני חטא העגל. אלא רק מדרגה למטה ממנו, שהיא מדרגת נשמה, אור נשמה מאו"א עילאין ולא יותר.

ונאמר ביום שישי של מעשה בראשית, וירא אלקים את כל אשר עשה, והנה טוב מאוד. טוב מלאך החיים, מאוד מלאך המוות. כי מלאך המוות נמתק אז, והיה חשוב יותר ממלאך החיים. אמנם עתה, ב-6000 שנה, אינו בא להמתקה הגדולה הזו. וזה נאמר רק לגמה"ת. משא"כ ע"י פדיון בכור, שגורמים להחלישו ולא יותר, זוכה ע"י הפדיון רק לבחינת נשמה דחיה, ו"ק דחיה.

א. שמירת יום השבת, שלא ייכשל בעשיית מלאכה, והוצאה מרשות לרשות. כי אחר שהעולמות נפרדו לגמרי מהקליפות, עלינו להישמר, שלא נגרום לקליפות כוח לחזור ולהתערב ביום ההוא. אשר העושה מלאכה בו, גורם שוב להתערבות הקליפות בקדושה.

ב. לקשור היום ההוא בקדושתו כראוי. כלומר, ע"י תענוג שבת, ממשיכים אור האצילות לנר"ן שלנו. אור האצילות הוא אור החכמה, הנקרא קודש, ואנו מתקדשים על ידו.

לשמור את יום השבת הוא, כל הטרחות והמלאכות רמוזים בעבודות ובמלחמות עם הס"א, המפרידים אותנו מלהתדבק בה'. וזה הכלל, שבמקום שיש טרחה שם יש ס"א. כי ע"י המלחמות והטרחות, אנו מבררים הניצוצין הקדושים המובלעים בתוך ס"א. שכל בירור נבחן למלאכה מיוחדת.

מִתחילה נעשו כל הבירורים האלו ע"י המאציל עצמו, שהם כל המלאכות של הבורא, המובאים בששת ימי בראשית. וכאשר נגמרו כל הבירורים כולם, נבחן שהם השתכללו ובאו על תכליתם, ואז התקדש השבת, שהוא יום המנוחה. שהרי כלתה המלאכה, ואין עוד מה לתקן. לכן יום השבת הוא יום המנוחה לכל העולמות.

כי בכל שבת חוזרת ובאה אותה השלמות, שהייתה בשבת בראשית, יום המנוחה, שנפרדו כל הקליפות ונתקעו בתהום הגדול, והעולמות עולים לאצילות, שהוא הייחוד הגמור. וצריכים אנו להמשיך קדושה זו. וזה נמשך לנו ע"י ב' המצוות זכירה ושמירה.

.248 כיוון שהתקדש היום, נשארה בריאת הרוחות, שלא נברא להם גוף. האם לא היה יודע הקב"ה, לעכב מלקדש היום, עד שייבראו גופים לאותם הרוחות? אלא עצה"ד טו"ר, היה מעורר את הצד הרע, וביקש להתגבר בעולם. ונבדלו ויצאו הרבה רוחות, בהרבה כלי זין, להתחזק ולהתלבש בגופים בעולם.

כיוון שהתקדש היום, נשארה הבריאה של הרוחות, שעוד לא נבראו להן גופות. כלומר, התקדש היום, טרם שהספיק הקב"ה לברוא גופות, בשביל הרוחות הללו. כמ"ש, כי בו שבת מכל מלאכתו, אשר ברא אלקים לעשות. האם באמת גמר כל מלאכתו בתכלית הנרצית, ולא ברא לנו כלום לעשות, כי הכול כבר עשה וגמר מעצמו? אלא שה' עשה כל הבירורים וגמר כל המלאכות, באופן שתהיה לנו האפשרות לעשות.

כלומר, שנוכל לעשות ולגמור אותם, ע"י העבודה שלנו בתורה ובמצוות. והשביתה, נאמר רק על מה ששייך למלאכת המאציל. שה' כבר שבת מכל מלאכתו, עד כי לא חסר משהו מצידו. וכל זה אשר ברא אלקים וגמר, הוא מאפשר גם לנו לעשות ולגמור אותם מצדנו.

לכן נשארו רוחות, שלא הספיק ה' לעשות להן גופות עד שקידש השבת. ונשארו רוחות עירומים, בלי גוף. והרוחות האלו בלי הגופות הן הקליפות והמזיקים, המביאים את האדם לידי חטא. ובכוונה הניחם, כי ע"י זה נשארו לנו כוח הבחירה, ומקום עבודה בתורה ובמצוות.

האם לא ידע הקב"ה להתעכב, מלקדש היום, עד אחר שייבראו גופות לאותן הרוחות? אלא עצה"ד טו"ר, היה מעורר את הצד הרע, וביקש להתגבר בעולם. כי המלכות נקראת עצה"ד טו"ר. זכה הרי טוב, לא זכה הרי רע.

וכיוון שחטא האדם בעצה"ד, ונעשה לא זכה, ע"כ התעורר הרע שבעצה"ד טו"ר, ורצה הרע להתגבר בעולם. שרצה להתגבר על הטוב, ולהיאחז בעולם, כך שהטוב לא יוכל לעולם לנצח אותו. ואז יצאו להם כמה רוחות, בכמה מיני כלי זין, כדי להתחזק בעולם ולהתלבש בגופים.

כי ב' נקודות התחברו במלכות:

א. הממותקת בבינה, מדה"ר,

ב. מדה"ד, שבמלכות עצמה.

וכשהמלכות מתוקנת בקדושה, כראוי להיות, אז נקודה דמדה"ד גנוזה ונסתרת, ונקודה דמדה"ר מגולה. ואז זכה האדם, והרי טוב. ואם חוטא האדם ופוגם בה, אז מתגלה מדה"ד שבמלכות, וניתן הכוח לבעלי ההיזק והחורבן לשלוט עליו, והרי רע.

ואם זוכה, ונקודת הרחמים שולטת בגילוי, הוא זוכה להעלות במעשיו את המלכות עד לבינה עילאה, ומתגלים עליו הרחמים והמוחין עילאין. ואם אינו זוכה, ומגלה מדה"ד שבה, הנה לא רק שפוגם במלכות, אלא פוגם גם בנקודת הבינה, שהתחברה עם המלכות. כי הפכה מרחמים לדין, מחמת התגלות הדין שבמלכות, כי כל המידה המגולה היא השולטת.

ולפיכך, אחר החטא דעצה"ד, הנה התגלה כוח הדין שבמלכות, שאז פגם גם בנקודת הבינה שבה, שהפכה למדה"ד, אשר נקודה זו דבינה, היא כל אפשרות התיקון שיש במלכות, שמצידה טוב, בעת שנקודת הבינה בגילוי.

ועתה, שנפגמה גם נקודת הבינה ונהפכה לדין, חשב הס"א, שעתה הגיעה שעתו להתגבר בעולם, ולהתלבש בגופים של בני אדם, של אדה"ר ובניו. שגוף דס"א יירש מקומו של הגוף דאדה"ר, ולא יצויר עוד שום תיקון המלכות מצד הטוב. כי ראה, שגם נקודת הבינה שבמלכות, התהפכה, והייתה למדה"ד, ולא יצויר שום תיקון עוד.

ולכן הרבה רוחות יצאו להתחזק בעולם, בכמה מיני כלי זין, כוחות החורבן, להתלבש בגופים של בני אדם בעוה"ז, ולשלוט כאן בקביעות. כי חשבו, שאין מציל מידם, מחמת הפגם שעשה האדם בחטאו, בנקודת הרחמים שבמלכות.

.249 כיוון שהקב"ה ראה את זה, העיר נשיבת הרוח, מתוך עה"ח, ז"א, ודפק בעץ אחר, המלכות. והתעורר הצד האחר הטוב, והתקדש היום. כי בריאת הגופים והתעוררות הרוחות בלילה הזה של שבת, הן בצד הטוב ולא בצד האחר.

כיוון שראה הקב"ה, ששורת הדין עם הס"א, ויש להם כוח להתלבש בגופים בעולם, אשר אז יימנע לגמרי תיקון עוד, העיר נשיבת רוח החיים מתוך עה"ח, והזדווג עם העץ האחר, עם המלכות, שהשפיע לה נשיבת רוח חיים. ושוב התעורר במלכות הצד השני שבה, הטוב, כמו שהיה לפני החטא דאדה"ר. כי אם זכה, הרי טוב. והתקדש היום, ונמשכה קדושת השבת בעולם.

כלומר, שאע"פ שמשורת הדין היה כוח לס"א להתלבש בגופים, עשה הקב"ה לפנים משורת הדין, ולא התחשב כלל בפגם, שעשה אדה"ר. והזו"ן, שהם עה"ח ועצה"ד טוב, הזדווגו יחד, כלפני החטא, והמשיכו קדושת המוחין של יום השבת בעולם.

ונאמר בזוהר, שהאור ששימש בששת ימי בראשית, לא נגנז אלא רק לאחר השבת. וע"י פעולה זו, שנמשך יום השבת בעולם, התבטלה מזימת הס"א, להתלבש בגופים של בני אדם בעוה"ז, ונשארו בבחינת רוחות בלי גופים. וע"כ היה יכול האדם לעשות תשובה.

כי בריאת הגופים והתעוררות הרוחות בלילה הזה של שבת, הן מהצד הטוב, ולא מהס"א. כי פעולת הקב"ה קיימת לנצחיות. וכמו שבשבת בראשית, לא התחשב כלל במה שכבר נפגם האדם בחטא דעצה"ד, והזו"ן הזדווגו, וקידש היום, כמו לפני החטא, כי ביטל כל שליטתם של ס"א, אע"פ שהיה להם כוח לשלוט, כן בכל השבתות שב-6000 שנה. אע"פ שהאדם עוד מלא מזוהמה, כי עוד לא תיקן את החטא דעצה"ד, מ"מ כשהוא מזדווג בליל שבת, אין שום שליטה לכוחות הרע עליו, והוא ממשיך בזיווגו את הגוף והרוח של הוולד הנולד, כאילו לא היה בו שום פגם מעצה"ד, כאילו כבר תיקן בעצמו את החטא דעצה"ד.

כי בריאת הגופים והתעוררות הרוחות בלילה הזה של שבת, הן בצד הטוב. כי אע"פ שהאדם עצמו עוד לא זכה, אין בלילה הזה שום שליטה לס"א עליו. ויוכל להמשיך גופות ורוחות, ע"י זיווגו מצד של עצה"ד טוב, ולא מס"א. שהוא כוח התיקון, שהיה בשבת בראשית, שהקב"ה לא השגיח כלל ברע, שהמשיך עליו אדה"ר.

.250 ואם היה מקדים הצד האחר בלילה הזה, מטרם שיקדים הצד הטוב, לא היה יכול העולם לעמוד בפניהם, אפילו רגע אחד. אבל הקב"ה הקדים רפואה, ודילג קידוש היום לפניו, והקדים לבוא לפני הצד האחר, והתקיים העולם. ומה שחשב הצד האחר להיבנות בעולם להתחזק, נבנה בלילה הזה הצד הטוב והתחזק, שנבנו גופים ורוחות קדושים בלילה הזה מצד הטוב. ומשום זה, עונתם של חכמים, היודעים זה, הוא משבת לשבת.

.251 כי אז, כשראה זה הצד האחר, אשר כמו שהוא רצה לעשות, עשה הצד של הקדושה. הוא הולך ומשוטט בכמה חֵילות וצדדים שלו. ורואה כל אלו, המשמשים מיטתם, כשהם עירומים לאור הנר. ולפיכך, כל הבנים הנולדים משם, הם לוקים במחלת הנפילה, משום ששורים עליהם הרוחות מאותו צד האחר. והם הרוחות העירומים של הרשעים, הנקראים מזיקים, ולילית שורה עליהם, והורגת אותם.

.252 כיוון שהתקדש היום, והקדושה שולטת על העולם, אותו הצד האחר מקטין את עצמו, ומסתתר בכל ליל השבת ובכל יום השבת. חוץ מאסימון וכל הכת שלו, שהולכים על הנרות בסתר, לראות את גילוי התשמיש. ואח"כ הם מסתתרים בתוך נקב תהום הגדול. כיוון שיצאה השבת, כמה צבאות ומחנות עפים ומשוטטים בעולם. וע"כ נתקן שיר של פְּגָעים, יושב בסתר עליון, שלא ישלטו על עם הקדוש.

כי משורת הדין היה הס"א ביכולת להתלבש בגופים. ואלמלא הספיקו להתלבש בגופים, הנה אז הייתה הארץ ניתנת ביד רשע. וכל הגופים והתולדות, שהיו באים לעולם, היו כולם מהרע דס"א. ולא היה להם כוח להיתקן בצד הטוב לעולם.

לכן אם היה מקדים הצד האחר בלילה הזה, מטרם שיקדים הצד הטוב, לא היה יכול העולם לעמוד בפניהם, אפילו רגע אחד. כי הייתה הזוהמה שלהם שולטת על כל התולדות שבעולם, ולא הייתה אפשרות להיאחז בצד הטוב אפילו רגע אחד.

אבל הקב"ה הקדים רפואה לזה. ודילג לפניו קידוש היום, והקדים לבוא לפני הצד האחר, כי דילגה קדושת השבת והקדימה את הס"א, ונגלה אור השביתה והמנוחה בעולמות, המכניע ומפיל את הס"א וכל הקליפות לנקב תהום הגדול. והתקיים העולם. כי ע"י זה נעשתה הזדמנות להוליד גופים ורוחות מצד הטוב בזיווג בליל שבת. ומתקיים העולם באופן הנרצה.

ונאמר, שדילג לפניו קידוש היום, כי כל דבר, הבא שלא כסדר מערכת העולמות, נקרא בשם דילוג. ומתוך שקדושת השבת באה ע"י התעוררות מלמעלה לבדה, כי האדם עוד לא עשה שום תשובה ותיקון, שיהיה ראוי לזה, אלא המאציל עצמו הקדים רפואה לתיקון העולם, לפיכך מכונה זה בשם דילוג.

ומה שחשב הס"א להיבנות בעולם ולהתגבר, נבנה בלילה הזה הצד הטוב והתגבר. כי לילה זה, אחר הפגם דעצה"ד, היה שייך משורת הדין רק לבניין הס"א בכל כוחו. וכן חשב הס"א. אמנם היה להיפך, כי מקומו לקחה הקדושה, ונבנו גופות ורוחות קדושות בלילה הזה מהצד הטוב. כי נעשתה הכנה, שכל המזדווג בלילה הזה, הוא ממשיך גופות ורוחות מצד הטוב, שאין בהם שום אחיזה לס"א. כלומר, בהיפך ממש מה שחשב הס"א.

ומשום זה, עונתם של חכמים, היודעים זאת, משבת לשבת. כי אז הגופות והרוחות נבנים מהצד הטוב. שהרי אז, הס"א רואה, שמה שהוא חשב לעשות, הקדים ועשה הצד הטוב. כי הוא חשב להיבנות ולהתגבר באותו ליל שבת, ולבסוף נבנה הצד דקדושה.

ואז, הס"א הולך ומשוטט בכמה מחנות והצדדים הרעים שלו, ורואה כל אלו, המשמשים מיטתם, כשהם עירומים, לאור הנר. וכל הבנים, הנולדים מהם, לוקים במחלת הנפילה. והס"א משרה על אלו הבנים רוחות רעות, שהם רוחות רשעים, הנקראים מזיקים, שמחמתם לילית שורה עליהם והורגת אותם.

אבל בעת שמתקדש היום, וקדושת השבת שולטת בעולם, ס"א ממעט עצמו, ומסתתר בכל ליל השבת ויום השבת. וע"כ אז עונתם של החכמים. חוץ מהמזיק, הנקרא אסימון, וכל המחנה שלו, ההולכים עם נרות בסתר, לראות בגילוי התשמיש.

ואח"ז הם מסתתרים בנקב תהום הגדול. כי אסימון זה, אע"פ שיש לו כוח, לראות בתשמיש לאור הנר גם בשבת, אמנם אין לו כוח להזיק בשבת, אלא מחויב תכף לחזור לנקב תהום הגדול. ורק אחר השבת הוא יכול להזיק.

ביאור הדברים. כי רבי שמעון הרגיש כאן שאלה על המאמר, עונתם של חכמים משבת לשבת. שהרי בכל יום בחצות לילה, הקב"ה מטייל עם הצדיקים בגן עדן. וזיווג נמצא לחכמים, ולאו דווקא בלילות שבת. ולתרץ זה, האריך כאן לבאר ההבדל, שיש בין זיווג בשבת לזיווג בחול, בתשמיש לאור הנר. שלפי פשוטם של הדברים, ההפרש הוא, שבלילות חול יש כוח לס"א להלקות הבנים היילודים במחלת הנפילה, ולילית יש לה כוח להמיתם.

משא"כ בלילות שבת, הגם שיש מזיק אסימון וכת שלו, שיש לו כוח גם בשבת לראות בהם, אבל אין לו כוח אז להזיק להם. רק אחר השבת. ויש לזה תיקון ג"כ, בהבדלה. בתפילה ובהבדלה על הכוס. ואז מתבטל כוחו של המזיק הזה לגמרי. הרי שיש הבדל גדול בין זיווג ליל שבת ללילות חול בחצות לילה.

כי יש מְאורי אור, ז"א, ייחוד עליון. ויש מאורי אש, הנוקבא דז"א, ייחוד תחתון. וג' בחינות יש בשלהבת שלה:

א. אור לבן,

ב. אור תכלת, שמתחת האור לבן,

ג. דבר גס כמו חֵלב ושמן ופתילה, שבו נאחז אור התכלת.

אור התכלת הוא הדין שבשלהבת, ע"כ הוא אש אוכלת אש, שאוכל ומכלה כל מה ששורה תחתיה. כי היא אוכלת החֵלב והפתילה שנאחזת בהם. אור לבן, הרחמים שבה, כי לבן רחמים.

ולכן, המשמש מיטתו לאור הנר, בניו לוקים במחלת הנפילה, וכן לילית יכולה להמיתם, משום שאור תכלת של הנר, מדה"ד, שורה שם. ויש כוח לס"א להיאחז בזיווג. כי ע"י מדה"ד, מתגלים גופיהם, זוהמה של נחש, שיש בגופים של המשמשים, ומוצא מין את מינו ומתעורר.

באופן, שמה שהותר הזיווג בחצות לילה, דווקא בחושך, שאין אור, כי אז נאמר במלכות, וַתָקָם בעוד לילה, והרחמים מתגלים. אבל אם יש שם אור הנר, גורם זה, שתתגלה הזוהמה בגופים והס"א נאחז בזיווג. ורואה כל אלו המשמשים מיטתם, כשהם עירומים, לאור הנר. כי ע"י אור הנר, רואה הס"א גילוי הזוהמה שבגופיהם, ומקטרגת עליהם, ונאחז בזיווגם.

אמנם בליל שבת, כל הדינים יוצאים ממנה, ואור תכלת מתהפך ג"כ לאור לבן, שלפי זה היה מותר לשמש גם לאור הנר. ולא עוד, אלא אפילו הזוהמה שבגוף האדם, נמצאת מתעלמת לגמרי מכוח קדושת השבת, ואין פחד עוד מפני גילוי הגוף לאור הנר. לזה נאמר, חוץ מאסימון וכל הכת שלו, שהולכים על הנרות בסתר, לראות את גילוי התשמיש.

כי אפילו בשבת שאור התכלת נעשה ללבן, ואין שם דין כלל, מ"מ הכרח הוא, שאור הנר צריך לדבָר גס להיאחז בו, שהיא בחינת דין בהכרח. כי דבר גס הוא עכור, ורומז על דינים. אלא בשבת, אין צורת דין ניכרת בו. והוא נבחן כמטבע, שאין עליו צורה, ולא נודע מה הוא. וע"כ נקרא מזיק זה, הנרמז בדבר הגס שאור הנר אחוז בו, בשם אסימון, שהוא מטבע בלי צורה.

לכן נאמר, שהולכים על הנרות בסתר, כי הוא הדבר הגס, הנמשך בסתר עם הנר, כי הנר לא היה דולק זולתו. וע"כ הוא הרואה גילוי הזיווג, שע"י זה הוא יכול להזיק לו אחר יציאת השבת. והן אמת, שמטעם גילוי של גופיהם, אין חשש בליל שבת, כי זוהמת הגוף אינו ניכר בשבת. אמנם אחר השבת, יש לו כוח לגלות צורת הרע שבו, ולהזיק לו.

ואע"פ שבשבת אין אסימון והכת שלו יכולים להזיק, כי אז אין בו עוד שום צורה של רע, אבל לאחר השבת, הוא והכת שלו קונים בחזרה את צורתם, ופורחים ועולים מהתהום הגדול אל היישוב, ומשוטטים בעולם, ויכולים להזיק. וע"כ נתקן שיר של פְּגָעים, יושב בסתר עליון, שע"י תשובה ותפילה זו של יושב בסתר, ניצולים מהם.

.253 לאיזה מקום הם משוטטים, באותו ליל מוצ"ש? הנה כשהם יוצאים בחיפזון, וחושבים לשלוט בעולם על העם הקדוש. ורואים אותם עומדים בתפילה, ואומרים שירה של יושב בסתר עליון, ובתחילה מבדילים בתוך התפילה, ואח"כ מבדילים על הכוס. הם עפים משם, והולכים ומשוטטים, ומגיעים לתוך המדבר. הרחמן יצילנו מהם ומצד הרע.

מדובר רק במוצ"ש, ולא בכל לילות החול. כי במוצ"ש עוד שורה רשימו מקדושת השבת. ולאן הם פורחים ועולים מהתהום הגדול בזמן שיוצא שבת? הנה כשהם יוצאים בחיפזון, וחושבים לשלוט בעולם על העם הקדוש, על ישראל, ורואים אותם עומדים בתפילה, ואומרים שיר של יושב בסתר עליון, ובתחילה הם אומרים הבדלה בתפילה, והבדלה על היין, הם מסתלקים ופורחים מהם, והולכים ומשוטטים ומגיעים לתוך המדבר, למקום שאין שם יישוב בני אדם, ובני אדם ניצולים מהם.

ונמצא ג' מקומות לס"א:

א. בשבת הם בנקב תהום הגדול, ואין להם כוח להזיק כלל.

ב. במוצ"ש ע"י תפילה והבדלה, הם בתוך המדבר, במקום שאין אדם שם, ונמצא להם כוח להזיק, אלא שנדחים ממקום יישוב.

ג. בשאר לילות הם נמצאים גם במקום יישוב.

.254 שלושה הם הגורמים רעה לעצמם:

א. מי שמקלל את עצמו,

ב. מי שזורק לחם או פירורים, שיש בהם כזית,

ג. מי שמדליק את הנר במוצ"ש, מטרם שבאו ישראל לסדר קדושה, שבתוך, ואתה קדוש. הנה באותו האש, הוא גורם להדליק אש הגיהינום, עד שלא הגיע זמנם.

.255 כי מקום אחד יש בגיהינום, לאותם שמחללים שבתות. ואותם הנענשים בגיהינום, מקללים את מי שהדליק הנר, מטרם שהגיע זמנו, ואומרים לו, הנה ה' מטלטלךָ טלטלה גבר, צָנוֹף יצנופך צְנפָה כַדוּר אל ארץ רחבת ידיים.

פירוש. יש מזיק, הנקרא רע עין. והוא אוהב קללה, כמ"ש, ויאהב קללה ותבואֵהו ולא חפץ בברכה. וכשאדם מקלל עצמו, נותן בזה כוח לאותו רע עין, האוהב קללה, לשלוט עליו, ונמצא גורם רעה לעצמו.

ומי שזורק לחם או פירורים, שיש בהם כזית. כי אין לך דבר בעוה"ז, שלא יהיה לו שורש חשוב למעלה. ומכ"ש לחם, שבו תלויים חייו של האדם. הרי יש לו שורש חשוב מאוד למעלה. ולפיכך המזלזל בלחמו, גורם פגם בשורש חייו למעלה. וזה מובן לכל אדם, רק בסעודה שיש בה שׂביעה, הנותנת לו חיים.

אמנם בלחם ובפירורים, שאין בהם אלא כזית, יש בני אדם המזלזלים בהם, וזורקים אותם, משום שאין בהם שׂביעה. אבל כיוון שיש לברך ברכת המזון גם על כזית, ע"כ יש להחשיבם, כמו סעודה שיש בה שביעה, ואסור לזלזל בהם. והמזלזל בהם, גורם רעה לעצמו.

כי אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, כתוב בתורתך, אשר לא יישא פנים ולא ייקח שוחד. והלוא אתה נושא פנים לישראל, כמ"ש, יישא ה' פניו אליך? אמר להם, וכי לא אשא פנים לישראל, שכתבתי להם בתורה, ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך. והם מדקדקים על עצמם, עד כזית ועד כביצה.

הרי שבזכות הדקדוק על כזית, להחשיבו סעודה, שיש בה שביעה, למרות שאין בו, זוכים שה' נושא לנו פנים, אע"פ שאין אנו ראויים. נמצא כי אלו המזלזלים בפירורים שיש בהם כזית ואינם מחשיבים אותם כסעודה, שיש בה שׂביעה, אינם זוכים לנשיאת פנים מה', וגורמים רעה לעצמם.

ומי שהדליק נר במוצ"ש, טרם שהגיעו ישראל לסדר קדושה, גורם להדליק אש של גיהינום באותה האש. כי עד הזמן הזה שבת הוא, וקדושת השבת שולטת עליו, ואין אש הגיהינום שולטת עוד, כמו בשבת.

מי שמדליק את הנר קודם סדר קדושה, נבחן כמחלל שבת. כי הוא מדליק אש הגיהינום לפני זמנה, וע"כ גורם רעה לעצמו. כי יש בגיהינום מקום מיוחד להעניש מחללי השבת, כי חילול שבת הוא החמור ביותר. והנידונים בגיהינום מקללים אותו, על מה שגרם במעשיו, להדליק אש הגיהינום קודם זמנה.

.256 משום שאינו ראוי להדליק את הנר כשיוצא השבת, מטרם שישראל מבדילים בתפילה, ומבדילים על הכוס. כי עד הזמן ההוא, שבת הוא, וקדושת השבת שולטת עלינו. ובשעה שמבדילים על הכוס, כל אלו הצבאות וכל אלו המחנות, הממונים על ימי החול, כל אחד שב למקומו ולעבודתו, שהוא ממונה עליה. כי עיקר האיסור הוא רק עד סדר הקדושה.

אמנם צריך להיזהר, שלא ידליק נר עד לאחר הבדלה, כי עד הזמן ההוא נחשב עוד לשבת. אמנם ודאי שמותר להדליק נר לצורך הבדלה ובורא מאורי האש.

.257 כי כשנכנסה השבת והתקדש היום, התעורר הקודש ושולט בעולם, והחול הוסר משליטתו. ועד השעה שהשבת יוצא, אינם שבים למקומם. ואע"פ שיוצא השבת, אינם חוזרים למקומם, עד השעה שאומרים ישראל בארץ ישראל, המבדיל בין קודש לחול. אז הקודש מסתלק, והמחנות שהתמנו על ימי החול, מתעוררים וחוזרים למקומם, כל אחד על משמרתו, אשר הופקד עליו.

.258 ועכ"ז אינם שולטים, עד שיהיו אורות מאור הנר, שכולם נקראים מאורי האש. משום שמעמוד האש ומיסוד האש באים כולם, ושולטים על העולם התחתון. וכל זה כשאדם מדליק את הנר, מטרם שגמרו ישראל סדר הקדושה. המלכות נקראת עמוד האור, וכוחות שבאור הנר, הם דינים. לפיכך אין להם כוח להפעיל הדינים, מטרם שמדליקים את הנר.

.259 אבל, אם הוא מחכה עד שיגמרו סדר קדושה, אותם הרשעים שבגיהינום מצדיקים עליהם את הדין של הקב"ה, והם מקיימים על האדם ההוא, את כל הברכות שאומרים הציבור, וייתן לך האלקים מטל השמיים. ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה.

כי ע"י אמירת סדר קדושה, ממשיכים הארה גדולה, שניצולים על ידה מדין של גיהינום. וכיוון שהרשעים שבגיהינום רואים זה, הם מתחרטים על מעשיהם הרעים, ומצדיקים עליהם הדין של הקב"ה, שראויים לעונש שלהם. ומתוך שאדם ההוא, גרם שיצדיקו הדין שלהם, ולקידוש שם שמיים, נמצאים מקיימים באותו אדם כל הברכות, הנאמרות במוצ"ש בציבור.

.260 אשרי משכיל אֶל דל, ביום רעה ימַלטֵהו ה'. היה צריך לומר, ביום רע. מהו, ביום רעה? ביום שאותה רעה שולטת לקחת נשמתו.

אשרי משכיל אל דל. דל הוא חולה מסוכן, שמשכיל לרפא אותו מחטאיו לפני הקב"ה. יום, שהדין שורה בו על העולם, ומשכיל להינצל ממנו, כמ"ש, ביום רעה ימלטהו ה'. ביום שנמסר הדין לרעה ההיא לשלוט על העולם, ימלטהו ה'.

היה לו לכתוב, ביום רע ימלטהו ה'. ולמה אומר, ביום רעה, שהוא לשון נקבה? אלא שהכתוב רומז שליטת הקליפה, הנקראת רעה, הנוטלת נשמתו של אדם. והמשכיל אל דל, שמדבר לחולה, לשוב בתשובה. הרי הקב"ה ממלט אותו משליטת הקליפה, שנקראת רעה. והזוהר מביא כאן זה, משום שאומר, שגורמים לעצמם רעה. ולכן מביא כאן עצה לזה, שישכיל אל דל, שידבר על לב חולה, שישוב בתשובה, וירפא אותו ה'. ובשכר זה, ימלטהו ה' מיום רעה, שגרם לנפשו.

פירוש אחר. זהו יום, שהדין שורה בו על העולם. ומשכיל להינצל ממנו, שאפילו יום הדין שרוי על כל העולם, ימלטהו ה', בשכר שהשכיל אל החולה להחזירו בתשובה.

כי יום רעה, פירושו, ביום שכבר נמסר הדין לממונה, הנקרא רעה, שישלוט על העולם. ועכ"ז, אותו שישכיל אל החולה, להחזירו בתשובה, ימלטהו ה' מההוא רעה.