Stichting doet aangifte vanwege gestolen struikelstenen in Dordrecht - https://nos.nl/l/2519881

הזריזות של ההולנדים לקיים את ״הפתרון הסופי״

ועידת ואנזה (Wannseekonferenz) התקיימה ב-20 בינואר 1942. בועידה הנאצים קיבלו החלטת לבצע את ״הפתרון הסופי״ – התוכנית להשמדת יהודי אירופה. עד אמע יוני 1942 כל יהודי הילפרסום כבר גורשו לאמסטרדם. בטקס  Struikelstene – אבן נגף של של המשפחה שלנו, שהתקיים ב- 10.09.19, ראש הקהילה היהודית הקטנטנה של הילפרסום, מר קליין, הדגיש שבעיר זאת מילאו את הוראות בנאצים בזריזות ובדייקנות.

אבני נגף – Struikelstene (בהולנדית) – Stumbling Block (אנגלית)

אבני נגף – Stolperstein (בגרמנית), הוא שמו של פרויקט הנצחה מיוחד בערים שונות באירופה. הפרויקט הוא פרי יצירתו של האמן הגרמני גונטר דמניג. דמינג הוא בן “הדור השני” – אביו היה חייל נאצי. בחברה הישראלית, הביטוי “הדור השני” מכוון לילדיהם של ניצולי השואה. ואילו בגרמניה, הביטוי “הדור השני” מכוון לבניהם ולבנותיהם של גרמנים שהיו נאצים בעלי עבר קודר ואפל. דמינג מייצר את כל האבנים וחורט עליהן בעצמו. זאת, בשל רצונו שפרויקט ההנצחה יישאר אישי. האבנים בולטות מעט מעל פני המדרכה. גם כיום, לאחר שהניח מאות אלפי אבני נגף קטנות, דמינג מקפיד לחקור את פרטיהם של כל איש, אישה, ילד או ילדה שהוא מנציח.

ראשיתו של סיפור ההצלחה בתערוכה של דמניג ב-1991. אז הניח לראשונה סרט של כ-16 קילומטר לאורך שביל ששימש את הנאצים במאי 1940 כדי להוביל אלף צוענים מהעיר קלן שבמערב גרמניה לקרונות הרכבת הנוסעת מזרחה אל מחנות ההשמדה. זו הייתה חזרה כללית לקראת השמדת היהודים.

יש אנשים עם לב של אבן,  יש אבנים עם לב אדם. (הכותל מילים: יוסי גמזו)

https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/transcoded/3/34/Verlegung_Stolperstein_Historisches_Rathaus_K%C3%B6ln.WebM/Verlegung_Stolperstein_Historisches_Rathaus_K%C3%B6ln.WebM.480p.vp9.webm

אבני הנגף של דמניג שקועות במדרכות בערים שונות במטרה להזכיר לעוברים ושבים את קורבנות הנאציזם. נכון לסוף שנת 2018 הונחו מעל ל-70,000 אבני נגף בערים רבות ברחבי אירופה:בכ-610 יישובים בגרמניה, באוסטריה, באיטליה, בהולנד, הונגריה, אוקראינה, מקדוניה, צ’כיה ובלגיה. האבנים מציינות קורבנות הנאצים יהודים וגם מקהילות שונות: צוענים, אנשים שהומתו במסגרת תוכנית האותנסיה הנאצית (שסבלו מפגמים גופניים, כמומים מולדים או מחלות כרוניות וכן מקשיים נפשיים כמובן), אסירים פוליטיים, הומוסקסואלים וחסרי בית)

ב-1995 הניח דמניג באופן נסיוני (ומבלי לקבל רשות) את האבנים הראשונות ברחובות קלן

ב-1995 הוא הניח את “אבני הנגף” בקרויצברג, שכונה בברלין.

ב-1996 הניח דמניג 55 אבנים בברלין במסגרת פרויקט “אמנים מחפשים את אושוויץ”.

ב-1997 הונחו שתי האבנים הראשונות לזכר עדי יהוה בעיירה סט. גאורגן, ליד זלצבורג.

ב-2001 לאחר שהוסרו המכשולים הבירוקרטיים, הוא קיבל רשות להניח עוד 600 אבני-נגף בקלן.

Laying of stumbling blocks – The photo shows the artist Gunter Demnig

דמניג מכין קוביית בטון בגודל 10X10 ס״מ, ומחבר אליה לוחית פליז, עליה נחרטים הפרטים הבאים: הכותרת “כאן גר…” או “כאן חי…”, שם הנספה, שנת הלידה ומה עלה בגורלו – על פי רוב תאריך המוות או המשלוח למחנה.

התנגדות לאבני נגף: התעוררה התנגדות לאבני נגף בערים שונות מכמה סיבות: האבנים מזכירות את השימוש של הנאצים במצבות קברים בסלילה, הולכי רגל ידרסו על האבנים, פחד מאינפלציה של אנדרטות, וסתם אנטי-שמיות.

אבני נגף בהולנד

פרויקט אבני נגף פעיל מאד בהולנד. אבני הנגף בהולנד הונחו בנובמבר 2007 ב-Borne. הראשונים בהילפרסום הונחו ב2009. כל אבני הנגף בהולנד ובלגיה הם של יהודים.

ב-אפריל 2009 ב-Sneek ו-Glanerbrug.

במאי 2009 ב:Bos en Lommer, Westerpark, Zuideramstel, Oud-Zuid Amsterdam, Weesp, Eindhoven,Almelo, Borne, Doesburg, Zaandam, Haarlem and Leiden

ב-אפריל 2010 ב-Holten, Haaksbergen, Tilburg, Roosendaal, Werkendam, Tiel, Rotterdam, Utrecht, Hilversum, Leeuwarden and Haren. הונחו גם ב-Amsterdam and Utrecht לזכר השחקנים היהודיים שזכו במדליות זהב באולימפיאדה של 1928.

עירית הולפרסום מחליטה להמשיך מבצע ״אבני הנגף״ – Hilversum continues with stumbling stones

Tuesday 26 Feb 2019

HILVERSUM – The municipality will continue to place stumbling stones in Hilversum. The college decided that today. The municipality asks the Foundation for the Preservation of the Jewish Heritage Gooi and Vechtstreek to place 408 stumbling stones in the coming years. This brings the World War II memorials to the entire city. The stumbling stones are placed in memory of the Jews who lived in Hilversum during the Second World War, were taken away and put to death. The small, gold-shining stones on the sidewalk are therefore a tangible reminder of the horrors of our time. The stumbling stones are an initiative of German artist Gunter Demnig and together form the largest art project in public space in Europe

The city council of Hilversum already decided in 2015 that they wanted 750 stumbling stones to be placed throughout the city. The project has paused for a while, but is now being restarted. Responsible alderman Wimar Jaeger is happy with the decision. “I am very happy that we can now complete the making of the memory permanent. It would be unthinkable that not all Jewish victims are commemorated in this way.” The Foundation for the Preservation of the Jewish Heritage Gooi and Vechtstreek has been placing stumbling stones since 2009. They placed the first 272 stumbling stones in front of the municipality and also erected the Rudelsheim monument, in memory of 70 deported and killed children and supervisors of the former Rudelsheim Foundation. The foundation will also place the remaining 408 stumbling stones. Because Hilversum is not the only place that waits for the ten by ten centimeters of small stones and Demnig, as Jaeger says, also has only two hands, it takes a few years before all the stones are placed. The alderman hopes for roughly thirty to forty stones per year. It will soon become clear when and where the next stones will be placed

תולדות העיר הילפרסום בהולנד

הילפרסום (Hilversum – משמעות: הבית של הילברט) ממוקמת במרכז Het Gooi (המכונה ביתם של העשירים והמפורסמים). קוראים לה ‘garden city’ +’villa village’ +’garden of Amsterdam’. הילפרסום היא העיר החשובה ביותר ב- Het Gooi. היא עלתה על Naaden נמאה ה-18 בגלל ההתפתחות המהיר של צמר, טקסטיל ושטיחים. משפחות עשירות מאמסטרדם בנו בתים בהילפרסום ויצרו אוירה קתולית בעיר. הם בנו את הכנסייה הקתולית – כנסיית St . Vitus Church של הארכיטקט Pierre Cuype.  הכומר של כנסייה זו, Pastor J. Dresmé, שהיכר את משפחתנו בלוויה של To Van De Weijer, השתתף בטקס ה-Struikelstene שלנו.

St. Vitus Church (architect Pierre Cuypers, construction Karel de Bazel), in a watercolor by K.P.C. de Bazel Rijksdienst voor het Cultureel Erfgoed                                                                      הכנסייה הקתולים הגדולה במרכז הילפרסום. הכומר של הכנסייה השתתף בטקס ״אבן נגף״ שלנו

  הילפרסום היא מרכז שידורי הרדיו והטלויזיה. בית חרושתNederlandse Seintoestellen Fabriek למכשירי שידור וקליטה של רדיו נבנה בשנת 1918 ובעקבותיו הוקם Netherlands Public Broadcasting. תחנת הרדיו של הילפרסום שידרה ב-1933 תוכנית ״Talk on Palestine״ ותוכנית שירה ביידיש ועברית: Jewish Songs, sung by Leo Fuld : 1, Ghetto (Benatzky ; 2, Yismach Moshe (Roskin) ; 3, Gott in sein Mishpot is gerecht (Meierowitz-Berman) ; 4, Steh auf, mein Volk (Goldfaden.

בית העירייה Raadhuis van Hilversum הוקם בשנת 1931 על ידי הארכיטקט Willem Marinus Dudok. בשנות הכיבוש הנאצי היה משרד ה- Wehrmacht. המגדל הבולט הוסווה מעיני הטייסים האנגלים והאמריקאים. קריון – carillon הפעמונים במגדל צילצלו חי כל שעה עגולה מלפני 1940 עד שנות ה-1960.

Roundtheworld – Own work Hilversum Town Hall: the finest example of the work of architect Willem Marinus Dudok                בנין עיריית הולפרסום נחשב השג ארכיטקטוני. מיד לאחר בכיבוש הגרמני הפך למשרדי הצבא הגרמני.

האוכלוסיה מתמעטת ומזדקנת. ב-1965 היו 103,000 תושבים ובשנת 2016 רק 88,000. בניית מספר בתי אבות בעיר גרם לעלית הגיל הממוצע. בעיר יש תחנת של ״Gooilijn״ רכבת (Amsterdam / Schiphol – Amersfoort).  בהילפרסום גשר הטבע (ecoduct) הארוך בעולם. הילפרסום איחרה את ה- 1958 Eurovision Song Contest.

Gooiland map drawn between 1725 and 1734 by Reinier and Joshua Ottens יוצר Inter-Antiquariaat Mefferdt & De Jonge                                                                                                                                          מפת איזור Gooi סביב הילפרסום סורטט בין 1725-1734

Het Gooi – איזור חואי

משמעות השם היא יחידה מנהלית בתוך מדינה, והוא מקביל למונח “מחוז”. Het Gooi הוא האיזור סביב הילפרסום במחוז הולנד הצפונית. יחד עם  Bussum ,Naarden ,Huizen ,Laren ,Blaricum הן יוצרות Randstad רנדסט סוג של ״metropolitan area״. Het Gooi היה אחד האיזור הראשונים להתישבות קבע בהולנד. התושבים היו רועי צאן ובקר.

Historic map of the Gooi                                                                                                                    מפה הסטורית של איזור חואי -Gooi

תולדות יהודי הילפרסום

בעת גירוש ספרד בשנת 1492 נמלטו חלק מיהודי ספרד לפורטוגל. אולם אף בפורטוגל המשיכו היהודים לסבול את רדיפות האינקוויזיציה וחלקם נאלצו להתנצר. מאה שנה לאחר גירוש ספרד, הגיעו לאמסטרדם צאצאי האנוסים מספרד ופורטוגל. באותה תקופה נלחמה הולנד בספרד, ולכן העדיפו היהודים שבאו מחצי האי האיברי, לקרוא את קהילתם “הקהילה הפורטוגזית” ולא הקהילה הספרדית.

במאה ה-17 אנשים עברו ממדינה למדינה בדומה להיום. מלחמת 30 השנה (1618-1648) ופרעות ת״ח-ת״ט ב1648 גרמו לבריחה של מיליוני אירופאים. גם אפליה דתית גרמה לרבים לחפש בתים חדשים. הרפובליקה ההולנדית, יחסית משגשג, וסובלנית, במיוחד באמסטרדם במחוז העשיר הולנד היוו מגנט לרבים. אמסטרדם גדלה פי שלשה במחצית הראשונה של המאה. העיר נזקקה לפועלים, עוזרות, בנאים, בעלי מלאכה, פועלי דפוס, מלומדים, וימאים לקיים את המשק הצומח והתרבות הבורגנית. האוכלוסיה היתה מאד מגוונת. הצייר רמברנדט שהתגורר ברובע היהודי גילה דוגמנים אקזוטיים המתאימים לציורי התנ״ך מבין המהגרים.

הצעדים הראשונים לקראת הקמתו של ארגון שירכז את כל הקהילות היהודיות נעשו כבר ב-1808, תחת שלטונו של נפוליאון.

חיים יהודיים בהילפרסום התחילו כבר בראשית המאה ה-18. אז התפללו ב-Kerkstraat לידGroeststraat.

בשנת 1751 נחנך בית עלמין על Gooise Vaart. בית הקברות היה בשימוש עד 1863 כאשר נרכש שטח ב-Vreelandseweg להקמת בית קברות חדש. הקברים בבית הקברות הישן הועברו בשנת 1937.

Postcard of the Gooische Vaart in Hilversum with the jewish cemetery, ca. 1914                                                                                בית הקברות היהודי העתיק מימין לתעלת  Gooische Vaart

בשנת 1781 ראשי הישוב אישרו הקמת קהילה יהודית.

בשנת 1788 הגישו בקשה להקמת בית כנסת.

בית הכנסת הוקם בשנת 1789.בית הכנסת היה ב-Zeedijk. הקהילה שגשגה. הארגונים היהודיים כללו ועד בית הכנסת, חברה קדישא, גמ״ח, ארגון נשים, ובית ספר יהודי ב-Zeedijk. מרכזים רפואיים יהודיים כללו:  Rudelsheim Foundation , Beth Azarya, Beth Refu’a sanitarium, Friedman Foundation childrens health colonies, De Bergstichting orphanage, Zonnestraal sanitarium

Postcard of the Friedman Foundation in Hilversum, ca. 1930                                                                                                       צילום של בית החולים היהודי לילדים בהילפרסום

במאה ה-19 רוב היהודים היו קצבים או סוחרים.

בשנה הראשונה של מלחמת העולם השנייה עלה המספר לכ-1400, כאשר פליטים יהודים מגרמניה אולצו להתיישב בה ובכמה ערים אחרות.

הצמיחה הגדולה ביותר של הקהילה היתה בין 1900-1930. הקהילה מנתה כאלף אנשים ב-1930 (600 משפחות) לפני המלחמה.

אוכלוסיה יהודית בהילפרסום והסביבה

1789 80 1809 184 1840 160 1869 246 1899 538 1930 1007 1951 200 1971 150 1998 40

Post-WWII Synagogue in Hilversum, The Netherlands                                                                                          בית כנסת בהילפרסום לאחר מלחמת העולם השניה

לאחרונה מדובר על איחוד הקהילות היהודיות של הילפרסום ובוסום.

תולדות משפחת ויינברג-Wijnberg (אדוארד אפרים ויינברג ורעיתו ריינה לבית

יש עדות למגורי משפחת ויינברג בצפון הולנד באופן רצוף מלפני תקופת נפוליאון. יתכן שהם היגרו מגרמניה במאה ה-17 או ה-18. משפחת ואן מנק לעומת זאת היא מעיר במרכז הולנד לא רחוק מהילפרסום.

משה יצחק ויינברג                      נפטר 1790                     עמנואל טוביה ואן מנק

פיליפוס יצחק ויינברג      גרונינגן  1785-1803                    שלמה ואן מנק     הרדרויק 1781-1834

יצחק ויינברג                 גרונינגן  1800-1872                    עמנואל ואן מנק    הרדרויק 1813-1894

פיליפוס ויינברג             זודלרן    1824-1906                   יעקב ואן מנק      הרדרויק נולד 1854

יצחק ויינברג                גרונינגן   1852-1934 (למטה רישום קבורתו בספרי הקהילה)

אפרים אדוארד ויינברג  זודלרן       14.7.1881 –    סוביבור 26.3.1943 י״ט אדר ב׳               

ריינה ואן מנק                  הרדרויק 27.4.1888 – סוביבור 26.3.1943 י״ט אדר ב׳

ריינה ואן מנק-ויינברג למדה להיות קצרנית (סטנוגרפית) – 90 הברות לדקה עם שיחזור מהיר. הדוד היה סטנוגרף בפרלמנט ההולנדי.

איזידור יצחק ויינברג              גרונינגן      22.8.1917 –   אושוויץ 31.1.1943 כ״ה שבט

חתונה במלחמה של איזידור יצחק דוריס ויינברג וג׳נט אמה לבית במברג. נוכחו הורים ואחים

  ואשתו ג׳נט אמה לבית במברג  קלן, גרמניה  16.6.16   אושוויץ 24.9.42  י״ג תשרי 

Memorial Book of the Federal Archives for the Victims of the Nazi Persecution of the Jews in Germany (1933-1945)                                                                                                                         תאריך רציחת ג׳נט אמה ויינברג בארכיון הגרמני הלאומי

בטסי (ביילה מינדלה) ויינברג – ארליך   Groningen-חרונינגן   24.6.1919  –   קרית אתא 27.7.1988 י״ג אב

ריינה לבית ואן מנק נולדה בהרדרויק. אדוארד וריינה התגוררו תחילה בחרונינגן במחוז חרונינגן בצפון המדינה. ילדיהם איזידור יצחק ובטסי נולדו בחרונינגן. ולאחר מכן עברה משפחת ויינברג להילפרסום במחוז Noord-Holland.

בטסי ויינברג ומקהלת הילדים של רדיו הולפרסום

Hilversum is often called “media city”, since it is the principal centre for radio and television broadcasting in the Netherlands, and is home to an extensive complex of radio and television studios and to the administrative headquarters of the multiple broadcasting organizations which make up the Netherlands Public Broadcasting system. Radio Netherlands, which has been broadcasting.

העיר הילפרסום מופיעה על כל מכשירי הרדיו באירופה (שמאל למעלה). כאן על מכשיר גרמני משנת 1939(צילום Ingeborg Wilke)

One result of the town’s history as an important radio transmission centre is that many older radio sets throughout Europe featured Hilversum as a pre-marked dial position on their tuning scales

הושבילים ביקר אצל חברים במזרח גרמניה בעלי אוסף של מכשירי רדיו עתיקים. בכולם בלט שם עיר השידור ההולנדי: ״Hilversum״

AVRO Childrens Choir – prewar (צילום לואיז אלפרדינג Louise Elverding)                                                                                                מקהלת הילדים של רדיו AVRO בהילפרסום

בטסי ויינברג בילדותה שרה כל שבוע במקהלת הילדים בניצוח של יעקב המל בתחנת AVRO cרדיו . המקהלה נוסדה ב-1929 בניצוח של Jacob Hamel – יעקב המל (1883-1943). כל יום שלhשי בשעה 17:00 היה שידור של מקהלת הילדים  ברדיו. היו חוברות ותקליטי LP עם כל השירים ששרו במקהלה. במאי 1940, מיד לאחר הכיבוש הגרמני יעקב המל פוטר עקב יהדותו. המל נרצח בסוביבור.

הכיבוש הנאצי של הולנד

״הקרב על הולנד״ נמשך מ-10 במאי עד 14 במאי 1940. הקרב הסתיים בניצחון גרמני בעקבות כניעתה של הולנד, לאחר הפצצת רוטרדם בידי הלופטוואפה. הנאצים ציפו שיהיה קל לספח את הולנד כמו האנשלוס – Anschluss של אוסטריה. הפרעות של הקומוניסטים ההולנדים מנעו תוכנית זו. 

‘עובד המספנה’, האנדרטה לזכר שביתת פברואר 1941 שפיסל מרי אנדריסן.  ברקע בית הכנסת הפורטוגזי. צילום:Gus Maussen

מעצר יהודים הולנדים בפברואר 1941 באמסטרדם

הכיבוש הנאצי של הילפרסום

בלילה בין 14-15 למאי 1940 הצבא ההולנדי פוצץ את מגדל השידור של Nederlandse Seintoestellen Fabriek בהילפרסום. בלילה ב-14 למאי 1940 ה-Wehrmacht לקח את העיר ללא יריה אחת. לפני הכיבוש הנאצי כבר היו בהילפרסום 1000 פליטים יהודים מגרמניה. בשנה הראשונה של מלחמת העולם השנייה עלה המספר לכ-1400 פליטים יהודים מגרמניה. ראש העיר של הילפרסום Karel de Wijkerslooth והוחלף עלידי  Ernst von Bönninghausen חבר התנועה הנאצית.

בפרואר 1940 Karel de Wijkerslooth התמנה ראש עיריית הולפרסום. במשך החדשים הראשונים של המלחמה הוא נשא נאומים המיועדים למעמד הביניים בעיר בעיקר על נושא ארגון חיי היום-יום. בהדרגה הוא התחיל לתמוך בעמדות התומכות בגרמנים. ב-1940 הוא ייסד תנועה משלו –  National Unity. ב2 ביולי 1940 הוא הכריז בישיבת מועצת העירייה על עצמו כמנהיג העם ההולנדי. הוא הקריא קטע מאילן היוחסין שלו לפיו נראה שלפי הקו הנשי של משפחתו הוא צאצא של Willem van Oranje גיבור הלאום. חברי המועצה התיחסו בקרירות ודחו את טענותיו של ראש העיר. הוא פוטר ב11 ליולי 1940. הוא התנדב להיות חייל ב-Waffen-SS ומ-1942 הוא נלחם בחזית המזרחית.

Ernst von Bönninghausen הצטרף לתנועת National Socialist Movement (NSB). בשנים 1940-1943 הוא מילא את תפקיד ראש העיר (government commissioner) של הילפרסום. לאחר מלחמת העולים השניה הוא נידון לשנתיים בכלא.

כריסטיאן, המפקד העליון של הצבא הגרמני בהולנד, התיישב בבית העירייה בהילברסום. המגדל הבולט של בית העירייה הוסווה מיד. מכאן ואילך בית העירייה נקרא גם                    “מבצר הילברסום“. Foto:http://www.nicospilt.com

הגירוש והרצח של חבר עיריית הילפרסום היהודי דוד לופז דיאס

להבדיל – חבר העיריה David Lopes Dias נאלץ להסתתר ובסוף מת ב- Mauthausen. מפקדת ה- Wehrmacht בהולנד התמקם בעיריה של הילפרסום. מחסומי טנקים הוקמו סביב לעיר ובונקרים (Wisseloord bunkers-Blaskowitzbunke על שם המפקד המקומי של הורמאכט) נחפרו.

The Memorial to David Lopes Dias in Hilversum is a reminder of alderman and resistance fighter David Lopes Dias. David Lopes Dias was an ardent fighter against Nazism and wrote for the first underground papers. David Lopes Dias was deported to the Mauthausen concentration camp, where he was killed on juli 10, 1942. Anneke Moerenhout הנצחה לחבר העיריה דוד לופז שנרצח בשואה

השואה בהילפרסום

השואה הכתה בהילפרסום מכה קשה. שלשה יהודים מיד התאבדו. עד אמע יוני 1942 כל יהודי הילפרסום גורשו לאמסטרדם. בית הכנסת ב- Zeedijk נהרס ב-1942. כלי קודש שהיו בבית הכנסת נגנבו אך ספרי התורה הוסתרו מראש ושרדו עד גמר המלחמה. מבנה בית הכנסת פורק חלק חלק על ידי התושבים בתקופה קשה של מחסור בחומרי בעירה ורעב בחורף 1944-1945.

באפריל 1943 אחרוני יהודי העיר גורשו למחנות ריכוז דרך כפר Vught. רק כעשרה אחוזים מיהודי העיר נשארו בחיים (ביניהם לשמחתי אמה של אשתי). שרדו כ-200 יהודים. בית Rüdelsheim שהיה מוסד לפגוע נפש הוחרם. תלמידים יהודים הועברו לבתי ספר מיוחדים. חלק ממנהלי בתי הספר הסכימו למסור רשימות תלמידים יהודיים. רק בבית ספר HBS  סירבו המנהל ומורה אחד למסור רשימות יהודים והם נעצרו בגלל זה.

A Sign from the Period of Nazi Occupation of Hilversum, Holland: “Forbidden for Jews…!” Yad Vashem Artifacts Collection Gift of W. Niemoeller, Hobrede, Netherlands                                                                    שלט נאצי שנשאר במקום בהילפרסום עשרות שנים לאחר השואה.

השואה הכתה בהילפרסום מכה קשה: רק כעשרה אחוזים מיהודי העיר נשארו בחיים.

הסיפור של רחוב וונדלפאד, שכונת Sint Vitusbuurt, הילפרסום

מספר גדול של יהודים התגוררו בשכנות טובה ברחוב וונדלפאד Wandelpad ליד תחנת הרכבת של הילפרסום. גם הרב של הקהילה היהודית, הרב דסברג, התגורר באותו רחוב ובטסי ויינברג למדה עברית בביתו. היחסים עם השכנים הלא יהודים היו מצויינים.

משפחת ויינברג: אדוארד עומד, ריינה, איזידור, בטסי, ודוד.

  הבית ברחוב Wandelpad 90

  המבנה האדום בגינה האחורית של משפחת ויינברג ברחוב Wandelpad 90. כאן בטסי כתבה שירים בעברית.

רחוב וונדלפאד – חברות עם שכנים לא יהודים

למשפחתנו (משפחת Wijnberg – ויינברג) מזל מיוחד שהשכנים של משפחת ויינברג היו משפחת ואן די וואייר – Laurens and Johanna Van de Weijer.

משפחת ואן דה וייר

  בשבתות נעזרת משפחת ויינברג ב”גויים של שבת” להדלקת חימום ותאורה. משפחת ואן דה וייר עושים זאת ברצון. למשפחה חמישה ילדים  טו, ניני, אטיי, נל, והארי. ניני סיפרה לנו: “כשהיינו ילדים שיחקנו בשבת אחת עם ילדי השכונה. חזרנו הביתה וצחקנו מכיסוי הראש השחור שהילדים היהודיים חבשו. אמא שלנו היסתה אותנו: ״היהדות היא דת עתיקה מאוד, אסור ללעוג למנהגים שלה'”. זו הסבתא של לואיז וגילן. הסבתא שלהן היתה עדוקה יותר מהאפיפיור.

משפחת ואן דה וייר החביאה בביתה דברי ערך ואלבומים של משפחתנו ושל משפחות יהודיות נוספות.

To ואחותה בגיל צעיר

טו, הבת הגדולה במשפחה, רכבה על אופניים ביער כשעה כל שבוע לבקר את בטסי במסתור ולהביא תלושי אוכל, עיתונים, ובעיקר לערוך חברה. כאשר בתה בדרכים בשלג ובקיץ בין משמרות גרמנים, אמה היתה מבקשת  מהארי הקטן שיכרע ברך איתה בתפילה, ויתפללו ביחד שטו תחזור בשלום. לא פלא ששנים רבות אחר כך טו אמרה לנו: “כשיש בעיה או מחלה במשפחה של אחת מאיתנו, אנחנו נתפלל בשבילכם בכנסייה, ואתם תתפללו בשבילנו בבית הכנסת”. בזכות משפחת ואן דה וייר, יש לנו תיעוד, אלבומי תמונות, מכתבים ומסמכים מהימים הרגועים של לפני המלחמה.

בטסי וילדיה שמרו קשר הדוק עם To במשך שנים רבות. הנה סרטון של To שרה בבית אבות בהילפרסום.

המחבוא של בטסי

ראש המשפחה היה נפח ומפרזל סוסים ולו קשרים עם חקלאים בכל הסביבה. בזכותו נמצא מקום אצל איכר רווק זקן בשם Jaan יאן וסטברוק  מחבוא לבת המשפחה בטסי ויינברג – האמא של אשתי. הכינוי של הבית הקטן של יאן ביער ב-Hollandsche Rading היה “de Vilde Baan״. יאן, פועל חקלאי, איש צדיק ותמים נהג לבטסי כבתו. בבית הקטן הסתיר אחר כך עוד 2 זוגות יהודים. הוא הוכרז כחסיד אומות העולם. האריך ימים עד גיל 91.

שתי ציירות אחיות Gretha Peick – Adri Pieck ציירות את הבית של יאן וסטברוק.

ציור של בית המחבוא על ידי בציירת Gretha Pieck.  גרתה נפטרה משפעת ספרדית בשנת 1919.                              ציור צבעוני של אותו בית – בית המחבוא של Jaan.  ציירה Adri Pieck, אחות של Gretha, בשנות ה-30

עדותה של זידי על הבית של יאן וסטברוק

סיפור שואת יהודי הולנד מפי בטסי ויינברך–ארליך ז“ל (סופר על ערש דווי לנכדתה הילה)

כל מה שלא בסוגריים הוא ציטוט מההקלטה של סבתא בטסי. הערות בסוגריים כאלה { } מוסיפות פרטים שלא אמרה כאן.

“ב– 10.5.1940 פלש הצבא הגרמני להולנד, ארץ שקטה, בה היו בזמן ההוא כ– 150,000 יהודים, כ-100,000 יהודים הולנדים וכ-50,000- יהודים שבאו מגרמניה, שחשבו שאולי יהיה להם מקלט בטוח, אבל רק לזמן קצר, כי גרמניה הגיעה גם להולנד. אחרי זה פלשו צבאות גרמניה לבלגיה, משם לצרפת ואחר–כך, בעצם לכל אירופה. הם חשבו גם לעבור לאנגליה אבל זאת לא עלה בידם. לאט–לאט התחילו לפרסם כל מיני הוראות. אסור ליהודים לקנות בחנויות של גויים, אסור ליהודים ללכת לגינות ציבוריות, אסור ליהודים לנסוע ברכבת, אסור ליהודים לנסוע באוטובוס. אסור ואסור ואסור, ולאט לאט התהדקה החגורה סביב ליהודים והחיים הפכו לגיהינום.

אחר–כך התחילו לשלוח גברים למקומות מרוחקים מהערים הגדולות למחנות עבודה ובדרך–כלל גם משם לא חזרו הביתה. בתחילה עוד חזרו לסוף שבוע ובסוף בכלל לא. משם כבר שלחו אותם הלאה. ובמקומות אחרים בהולנד התנהל אחרת.אצלנו, שלחו אותנו קודם לאמסטרדם. עלי לציין שיצאה הוראה שכל היהודים צריכים לקנות את הטלאי הצהוב (גם כן בנקודות, כי כל הטקסטיל גם היה בנקודות) ולתלות על הבגדים ואבוי ליהודי שייתפס ללא הטלאי. קדמה לזה הוראה אחרת שצריך להירשם. כל מי שיש לו סבא יהודי וצריך ללכת לעירייה ולהצהיר: “יש לנו שתי סבתות ושני סבים“. אנחנו בהתחלה טעינו והצהרנו שיש לנו שני סבים וסבתות ותיקנו את עצמנו. היו אנשים שפשוט הצהירו שהיו להם רק שתי סבתות או אחד, ואלה אח“כ היו כאילו חצי יהודים והצליחו להינצל בצורה כזאת, בזמן מסוים. קיבלנו תעודת זהות עליה היתה מוטבעת האות י‘= J גדולה מאוד, ותעודות זהות כאלו בהולנד היה קשה לזייף.

חותמת נאצית בתעודת זהות של בטסי

אם ביקשו תעודת זהות מאדם יהודי, מיד ידעו שהוא יהודי. במצב הזה ב1942- לא זוכרת בדיוק מתי, גירשו את היהודים למקומות מסוימים. העיקר, אצלנו, שהיינו קרובים לאמסטרדם – לאמסטרדם. {סבתא התגוררה עם משפחתה בהילוורסם, מדרום לאמסטרדם}התוצאה היתה שהיהודים ישבו בריכוז גדול, ותחת ידם של הגויים.

כיצד התנהל הדבר?

ב-1942, גירשו את היהודים ממקומות מגוריהם למקומות אחרים. אצלנו, שהיינו קרובים לאמסטרדם – לאמסטרדם.

ביום אחד באו ורשמו כל מה שיש בדירה ואוי ואבוי למי שיוציא משהו. אנחנו לפני– כן כבר הוצאנו לשכנים טובים. היו גם תמונות שהורדנו מהקירות, ואז באו ושאלו מה היה תלוי שם. אמרנו שלא יודעים. שאלו גם כן אם יש פוליסות ביטוח, כי הם חשבו לגנוב את היהודים וגם את הביטוח–חיים שלהם יכניסו לכיס. יום אחד בהיר, או לא בהיר, נאלצנו לעזוב את הבית וסגרו את הבית אחרינו עם כל מה שיש לנו בפנים. אנחנו הצלנו דברי כסף וערך אצל שכנים טובים ויכולנו להביא לאמסטרדם רק מה שאפשר לסחוב. כל אחד עשרה קילוגרם. לפני כן שלחנו קצת דברים לאמסטרדם – לקרובים.

Doris Wijnberg and Jeannette Emma Bamberg – צילום חתונת איזידור יצחק ויינברג וג׳נט במברג-ויינברג

נסענו ברכבת אני והוריי (אחי איזידור יצחק ויינברג כבר היה נשוי עם ג׳נט אמה במברג), אנשים שהיו תושבים 300 שנה בערך בהולנד, ישרים, אהובים. היתה שם אנטישמיות, מעט – לא הרבה, כי הולנד היתה ארץ שבעצמה סבלה מהקתולים נגד הפרוטסטנטים והם קיבלו יפה מאוד את יהודי פורטוגל (ב1650), וגם את יהודי אשכנז, ולאט לאט קיבלנו זכויות מלאות ומהמהפכה הצרפתית היו היהודים שווי זכויות. לפתע הפכנו לאנשים חסרי כל זכויות, נתונים לרדיפות. בהולנד הגרמנים השתלטו על כל דבר. היו ארצות אחרות שזה היה קצת פחות. גם הפקידות ההולנדית איכשהו שיתפה פעולה, לא כולם, אבל היו גם מדי דייקנים. היה אפשר לעשות את זה אחרת. אחר–כך קמה בהולנד מחתרת גדולה והיא עזרה הרבה ליהודים וגם על זה חשבנו, לא יכלנו להסתתר, כל כך הרבה בתים, אבל לא ידענו איפה, היו גם הרבה משתפי פעולה עם הנאצים. היו די הרבה נאצים הולנדיים, וכך אף פעם לא יכולת לדעת מי טוב ומי רע. אחר–כך באו הוראות. שבתשע בערב אנשים בעוצר, ואז החלו להוציא אנשים מהבתים.

הדירה של איזידור וג׳נט ויינברג ברחוב Waalstraat 65/3 באמסטרדם

קודם לכן עלי לספר שכשהגענו לאמסטרדם (2,000 יהודים מהילוורסם) ריססה אותנו עיריית אמסטרדם, כאילו אנחנו נגועים במחלות. חיפשו אצלנו כינים, ריססו אותנו בדי–די–טי, אוי להורים המסכנים שלי, שזה היה עלבון נוראי. חוץ מזה, יהודים נשארו בלי פרנסה כי אסור היה לעבוד פה ואסור לעבוד שם. ואיפה שהיה עסק, נכנס גרמני שהשתלט על העסק. היהודי היה צריך למסור לו הכל. את כל המסמכים. לפעמים היה מקבל איזה שכר, בדרך–כלל כלום. כך גם אבי שעבד אצל סבא שלי, שהיה לו עסק של חליפות לגברים, נשאר בעצם ללא פרנסה. אבל דודתי, שהיה לה שכל, אמרה לממונה שכך וכך אנשים צריכים לקבל משכורות וכך היה לנו קצת ממה לחיות. אני הלכתי לעבוד במשק בית, זה היה נחשב להכשרה לארץ ישראל. לפני כן עבדתי אצל רואה חשבון, אבל כל העבודה נהפכה לעשיית מאזנים לממונים ולמשתפי הפעולה עם הגרמנים. לא הייתי מסוגלת, והלכתי אז לעבוד במשק בית.{שמו היה בולה} הייתי חברה בבח“ד–ברית חלוצים דתיים. אמנם זה היה מוזר, בזמן המלחמה ללכת כאילו להכשרה.

הורי אמרו “את צריכה להציל את עצמך“, אבל את זה בכל זאת עשיתי. כי בזמן הזה היה אסור ליהודים להעסיק עוזרת בית גויה . במקרה שלי יצא שעבדתי קודם אצל רואה חשבון שהיה קודם לכן יושב ראש הקרן הקיימת ואחר–כך היה יושב ראש היודנראט של אמסטרדם. ואני באתי לעבוד אצלו, זאת אומרת שעבדתי אצל הבוס הקודם שלי. גרתי עם הורי באותו הרחוב בשני חדרים קטנטנים מרוהטים, שאחי השיג לנו, בקומה אחרונה (כאילו באנטרסול{=בוידם}). הבוס היה אומר לפעמים “איזה כוח יש לי“, ואני חשבתי בלבי, הכוח שלך הוא רק מהגרמנים. היו להם שיטות כאלו, לעשות רשימות של אנשים שפטורים בינתיים מלהישלח לעבודה במזרח. וכל אחד בעצם חשש מאוד, אבל רצה להאמין שבאמת שולחים לעבודה. כל אחד הכין לעצמו תיק. הפחד היה גדול מאוד. בהתחלה לקחו קודם את היהודים הגרמניים שבאו לא מכבר ושלחו אותם למחנה בשם ווסטרבורק בצפון הולנד. מחנה זה הוקם דווקא על–ידי ממשלת הולנד, כי לא רצו שיהודי גרמניה יתפסו מקומות עבודה בהולנד,והחזיקו שם הרבה זמן את יהודי גרמניה. בשטח הולנד הוקמו על ידי הנאצים חמישה מחנות ריכוז: הולנדסה סכאובורך, וסטרבורק, מחנה הריכוז אמרספורט, מחנה אריקה, ומחנה שורל.

במרוצת הזמן אלו שנשלחו לשם הפכו להיות הפקידים של המחנה. בגלל השפה המשותפת עם הגרמנים חלקם נשארו לעבוד שם עד תום המלחמה ולא נשלח הלאה. התחילו אקציות ברחוב. לתפוס אנשים, סתם. מי שנתפס נתפס. לפעמים, היה לאדם עסק עם הגרמנים, אפשר היה לשחרר, זה היה מר בולה, מזכיר היודנראט. הוציאו חותמת בולה, שמי שיש לו כזו, פטור בינתיים מלהישלח, מה שלא תמיד עבד. באותו מוצאי יום כיפור, שנת 1942, נתפס אחי עם אשתו{שהיתה בהיריון}. הוא היה גר מעבר לרחוב בו גרתי אצל אדון בולה. הוא שלח שכנים להודיע, אבל באותו ערב תפסו גם את הורי מר בולה, כך שמר בולה היה עסוק עם הטלפון כדי להציל את הוריו. כך שלא יכולתי לעזור לאחי, למרות שקודם דאגתי לו לחותמת שכאילו עבד בקהילה היהודית באמסטרדם ולמרות זאת תפסו אותו ואת אשתו והם לא חזרו, זו היתה התחלת האקציות באמסטרדם. משפחתי, אבא ממשפחה של 5 אחים ואחיות, מהם 2 נפטרו ממחלות לפני כן, אמי היתה אחת מ7- אחים עם משפחותיהם. אספר מה קרה למשפחות אלו .

משפחת אבי

מקס, דודי מרוטרדם, נשלח למחנות המוות ולא חזר. היו לו 2 ילדים נשואים ומשפחותיהם – נתפסו באמסטרדם ולא חזרו. אחות אבי מכרונינגן בצפון, שם נולדנו, נתפסו– לא חזרו. בלה, בתם הצליחה להסתתר, חיה עד היום.{הן חידשו את הקשר ביניהן, ובלה שלחה לסבתא מהולנד צלחת כסף עליה חרוט “ושתה בלב טוב יינך” כמתנה לחתונה של חוה ורפי} עוד בת דודה שלי הצליחה לעבור את המלחמה. הורי נתפסו ולא חזרו.

משפחת אמי

דוד אחד ומשפחתו הצליחו להימלט לאנגליה. היה להם הרבה כסף וגם היה עניין של מזל. הם עברו שם את המלחמה ואחרי המלחמה חזרו להולנד. דוד אחר– התחבאו בכנסייה בדרום הולנד. היו להם שני ילדים. בת אחת נתפסה והגיעה לטרזינשטט כילדה בת 12, חזרה להוריה אחרי המלחמה אבל סבלה מבחינה נפשית וגם אחיה. דודה אלה – היו בזמן הזה אנשים שהצליחו לעבור לספרד. מישהו אמר להם שאפשר לתת כסף. הם נתנו כסף, אבל הגיעו למחנות ריכוז ולא חזרו. עוד דודה ודוד ניסו להתאבד בגז ולא הצליחו –גם הם לא חזרו. עוד דודה שהסתתרה עם בעלה, נתפסו– לא חזרו. עוד דודה ודוד שמעון –שהוא היה מאוד פיקח, חביב ונחמד, היה קצרן בכנסת ההולנדית, חזר בתשובה, עם אישה ושני ילדים קטנים, הסתתרו, ואחר–כך תפסו את הילדים ובעקבות זאת, גם את ההורים, לא חזרו. מכל משפחתי, נשאר אחי שכבר נתפס, הורי שנתפסו. אני היחידה ממשפחתי שהגיעה גם לארץ ישראל. יש לי 2 בני דודים בהולנד מצד אמי שהיו באנגליה ו-2 הילדים של הדוד שהסתתר בכנסייה. כל זה ממשפחה של 7 משפחות.

זה מאוד אופייני, כי מיהדות הולנד נשארו כ –15,000 יהודים. 10%, 15% אולי 20% , אחרי כל כך הרבה מאמצים מצד גויים והמחתרת. מי שהסתתר היה צריך לשנות מקום כל פעם כי היו שכנים שהלשינו, כי גם לגויים היתה זו סכנת חיים אם ייתפסו. היו הרבה אנשים שסיכנו את עצמם ולכן הרבה אנשים היססו. היו גם אנשים שנוצלו על–ידי הגויים שנתנו סכומי עתק. חיו בפחד מתמיד עד סוף המלחמה. יום אחד בהיר– אני נתפסתי עם משפחת בולה. שכבתי חולה אצל משפחת בולה. קודם לכן אדון בולה שלח מברק לקהילת ארנהיים שיברחו. על סמך זה באו לקחת את המשפחה, ראשי הגסטפו של הולנד. אני שכבתי חולה ואמרתי: “איך אוכל לסחוב את התיק הזה“, אמרו לי: “יעזרו לך“.

ההוֹלַנְדְסֶה סְכַאוּבּוּרְך Hollandsche Schouwburg “התיאטרון ההולנדי” הוא אתר זיכרון הולנדי לקורבנות הנאצים. המבנה שימש כתיאטרון מ-1892 ועד 1942. בזמן מלחמת העולם השנייה השתמשו בו הגרמנים לריכוז יהודי אמסטרדם בטרם שליחתם למחנה וסטרבורק ולמחנות אחרים.

אספו אותנו באמסטרדם בתיאטרון שפעם נקרא:”התיאטרון ההולנדי“,{היום הוא מכונה “ההולנדסה סכאובורך, ובו הקימו את המוזיאון לתולדות שואת יהודי הולנד} אחר–כך הפך להיות התיאטרון היהודי, כי היו צריכים להפריד כל דבר. כל כך הרבה נגנים יהודים היו בתזמורת הולנד. כך נוצרה תזמורת יהודית לבד, תיאטרון יהודי, עיתון יהודי, כביכול הכל לבד. חוץ מזה היה חובה להירשם ביודנראט ולשלם כסף על זה. אני שעבדתי כבר במשרד, הצטרכתי גם להירשם, ודחיתי את זה. בסופו של דבר בכל זאת נרשמתי, כי היה חובה להירשם והכרטיס הזה, משום מה, הציל אותי, כי כשהוצאתי אותו היה כתוב עליו שגרתי ברחוב מסוים במספר מסוים וכשנתפסתי יכולתי להוכיח שאינני חלק ממשפחת בולה שגרה באותו רחוב, אך במספר שונה.

התיאטרון היהודי

בכל אופן, בתחילה כשנתפסנו היינו בתיאטרון הזה שנהפך למחנה מעצר. היה זה מסוכן אפילו לעבור על המדרכה ממול כי היו מכניסים אנשים מהרחוב פנימה. עצם המחנה התנהל בשיטה שטנית, שיטה שהיתה להם בכל רדיפת היהודים: היו מעט גרמנים. הם נתנו למלאכה שתיעשה ע“י היהודים בעצמם. נתנו ליהודים כל מיני תפקידים. לחלק אוכל, ניירת, הבטיחו שמי שעובד בשירותם הוא יהיה פטור מלהישלח, גם הוא וגם הוריו, (מקבל כזאת חותמת “בולה“), בינתיים הם משתפי פעולה, שולחים את אחיהם למות. גם לי הוצע משהו כזה אחרי שהשתחררתי, בשלב מאוחר יותר, לעבוד שם בהדפסות, אבל אני סירבתי. באנו לשם , השכיבו אותנו על הרצפה. היה זה באוקטובר ארבעים ושתיים, זמן לא רב אחרי שנתפס אחי. מר בולה לא היה בבית. הוא הכין לעצמו מקום מסתור עם אוכל, אולי חשש שיקרה לו דבר כזה, וכשתפסו את משפחתו, הוא בא לבד. הוא חשב לעצמו:הוא מר בולה, מזכיר היודנראט, לא ישוחרר? שכחתי לומר, ליהודים היה אסור להחזיק טלפון ואופניים. רק למעט היה מותר. הם נקראו:”האנשים של רשימת הטלפונים“. הוא היה אחד מהם. לפעמים היה יכול להציל אנשים עם הטלפון הזה. גם למר יעקובסון, השותף שלו בהנהלת–חשבונות, הפרנס של קהילת אמסטרדם לחינוך, ועוד לאנשים כאלו כמו לרב הראשי. באותו זמן כשאני הייתי שם תפסו גם את הרב הראשי של קהילת אמסטרדם. שוכבים על הרצפה כולם. אנשים, גברים, ילדים, הרבה אנשים שהתחבאו היו שם. ועוד כאלה אנשים מכובדים. היינו שם כמה ימים. הייתי חולה, ומכיוון שכך הובאתי למעלה, למחלקת חולים. וגם אנשים זקנים. לידי היתה אישה עם דימום בכיב קיבה. עוד לא היו אקציות גדולות. היו אלה רק מקרי עונש כמו עם בולה. אחרי שבוע נשלחו האנשים למחנה ווסטבורק. כיוון שהייתי חולה עם דלקת כליות ואנשי היודנראט עשו מאמצים להוכיח בבדיקות מעבדה והוכיחו שאני מאוד חולה, נשארתי שם עוד. אחרי שבוע שלחו את משפחת בולה . (אחרי שנה הגיע מכתב ממנו בו כתב שאפשר להחזיק מעמד בקושי ושאל אם יודעים איפה המשפחה שלו. את זה שמעתי יותר מאוחר). אני שמעתי שהפך ל“קאפו” והיהודים הרגו אותו בסוף המלחמה, זה מה ששמעתי מיהודי הולנד, אם זה נכון או לא, איני יודעת. היו להם 2 ילדים חמודים וילד בשם זיגי שהוריו שלחו מגרמניה כדי שיחיה בביטחון בהולנד. כל המשפחה הזו לא חזרה. היה אדם ביודנראט באמסטרדם שעשה מאמצים כבירים עבורי על מנת לשחרר אותי. בפעם הראשונה כשהוציאו אותם בלילה

כדי שאנשי אמסטרדם לא יראו, אמרו לנו להתרחק מהחלונות. חוץ מזה היו שני אנשים בשער, גרמנים עם נשק. נתנו לגרמנים האלה לשתות אלכוהול והצילו הרבה ילדים, אל מעבר לרחוב למעון יהודי ומשם הלאה. היה אולי אפשר לברוח אבל אז הם יאיימו, מי שבורח תופסים את המשפחה שלו (שיטה שלהם). כך נשארתי פעם אחת רק עם עוד שני ילדים ונשאר עוד גרמני אחד. הוא טלפן לשאול אם יכול לשחרר אותנו , באו שוב אנשים, יצא עוד טרנספורט ואני עדיין נשארתי. אותו אדם שהשתדל למעני נקרא ולטר זיסקינד. יהודי מגרמניה מאוד טוב. הורי הלכו אליו ונתבשרו שנחוץ להם כסף. כי היה צורך לקנות אלכוהול לשוחד על מנת שיוכלו לשחרר אנשים מהמחנה. אחרי שלושה שבועות הצליחו לשחרר אותי. באתי שוב להורי, כי עברו מקום למקום שאפשר יהיה לברוח ממנו. (המקום הקודם היה בקומה שלישית). בבית– הכנסת אבא הכיר את הבעל של בת דודה שלו, להם היה מקום. גרו למטה, היו להם 2 ילדים שברחו לספרד. שם היה אפשר לברוח לגינת השכנים (שגם הם היו יהודים). ערב אחד בשעה 8.00 אני שוכבת במיטה , חולה, מצלצלים בדלת. הבת דודה הפיקחית של אבי אמרה :”רגע,רגע….אני צריכה לקחת את ה מ פ ת ח ו ת ” ואנחנו באותו זמן ברחנו דרך דלת המטבח לגינה ומשם למחסן בו התחבאנו. היא פתחה את הדלת, זה היה גרמני בודד. היתה להם הנאה סדיסטית לתפוס לבד יהודים בלי פקודה. יצא לגינה עם אור אבל לא ראה אותנו. ניצלנו. אחרי זה בכל זאת עזבנו שם . היתה בעיה של מצרכי מזון. לה היו הרבה ולאמא לא היו. וזה לא הלך ביחד. עברנו למקום אחר. לאמא היתה מכרה רווקה ששתי אחיותיה נתפסו והיא לא רצתה להיות לבד. אלו היו החיים האלה –פחד מתמיד. עוד אחרי זה, הרי היתה לי חותמת “בולה” שנמחקה כשנתפסתי, ושוב תוקנה כששוחררתי, אלא שאדם היה צריך לעשות משהו כדי להוכיח שמגיע לו להיות משוחרר מהעבודה. התחלתי לעבוד אצל אנשים זקנים שהיו צריכים עזרה מטעם היודנראט. זקנים ללא ילדים, משותקים, למרות שהייתי בעצמי חולה.

אעבור לפרק אחר על המחתרת היהודית בהולנד בזמן השואה.

ליד הילוורסם יש כפר קטן ששמו לואודסטרכט. יש שם ים ואנשים שטים שם באניות ללא קיטור. מקום נחמד מאוד. שם היתה גרה חברה שלי מתנועת הנוער עם משפחתה. היתה להם חווה. אביה היה סוחר יהלומים בין–לאומי. משפחת וטרמן שמם, הבת הגדולה חברה שלי, מרים פינקהוף (גרה היום בחיפה), ליד הבית היתה עוד וילה של חבר של אביה שהפך להיות בית ל60 בני נוער, ילדים יהודים מגרמניה שנתקעו בהולנד. שם נתנו להם שיעורים בעברית, שיעורים בהגנה, הכשרה לארץ–ישראל, ממש בית חינוך לנוער. יום אחד קיבלו הוראה שמהיום למחר צריכים להישלח לעבודה בפולניה. המדריכים הצעירים כולל חברה שלי, החליטו להסתיר בן–לילה את כולם . ענין מאוד מורכב וקשה. מרים וטרמן (פינקהוף) היתה לפני כן מורה בבית ספר מאוד מיוחד. שם למדו ילדי המלכה של הולנד בשם “חוות עובדים“, החינוך שם היה לעזרה לכל בני האדם, חינוך לשוויון. לאי גזענות, לסובלנות, למורים קראו בשמם… לאחד המורים שם, אחד הטובים ביותר, קראו יופ וסטרויל. ואחר–כך למחתרת קראו קבוצת וסטרויל. כשהיתה המצוקה הנוראית איך להסתיר את הילדים, פנתה מרים ליופ וסטרויל ולחבריה המורים. צוות המורים של חוות העבודה, שזה לא היה כל–כך רחוק מהילוורסם וקרוב מאוד לארמון המלכה. (ארבע הבנות של המלכה, כולל ביאטריס, המלכה הנוכחית של הולנד, למדו אחרי המלחמה בבית ספר זה.)

אלה היו אנשים מאוד משכילים ומאוד ליברלים ונגע להם ללב ש 60 ילדים צריכים מקלט. וכולם כאחד הסתירו את כל 60 בני הנוער לעת עתה. אחר–כך קרו להם כל מיני תלאות, מהם ינספו בסופו של דבר 20, כיוון שעשו טעות גדולה במעבר לשוויץ, אשר הסגירה אותם חזרה לידי הגרמנים. {הערת מרים פינקהוף: רק חלק קטן מהמורים הסכים להסתיר ילדים, ליופ היו הרבה חברים ועוזרים ומרים ויופ עברו אצל כל מכריהם הלא יהודיים בבקשה להסתיר ורק במאמצים גדולים עלה בידיהם הדבר}. כך קמה המחתרת הזו ששמה קבוצת וסטרויל שהתחילה עם הטיפול בקבוצה הזאת, היו צריכים לדאוג למזון (כרטיסי מזון), לכל מחסורם. ומי שלא היה לו כרטיס לא יכול היה להתקיים. איך השיגו? היו פשוט גונבים תלושים בעיריות, כי במשך הזמן היו צריכים המון כרטיסים כאלו. כל מי שהסתתר מהגרמנים כולל הולנדים צעירים שלא רצו לעבוד בגרמניה כדי לשרת את הגרמנים ולהימנע מסכנת הפצצות בגרמניה, היה צריך המון כרטיסים אלו. היתה גם סכנה להפיץ את הכרטיסים. כך התפתחה המחתרת ויום אחד שלחה מרים החברה מישהו לשאול אם איני רוצה להסתתר. אני גם כתבתי לה מכתב שביקשתי זאת, לצאת קצת מאמסטרדם, בסוף באה בעצמה. בקשתי שתיקח גם את הורי. היא אמרה :”אחר –כך“. אחר כך לא היו מוכנים אלא לטפל בבני נוער או חלוצים. כי הדברים היו מסוכנים. חוץ מזה חשבו שהמבוגרים לא יעמדו בתלאות. מה גם שהיו חייבים להגביל את עצמם, דבר שהיה מאוד אכזרי, אבל זה היה המצב. כך נפרדתי מהורי. ערב אחד נסענו בחזרה להילוורסם לשכנים שלנו. משפחת פן דה וויר, שכנים שלנו מאותו רחוב. אנשים טובים. משפחה קתולית עם חמישה ילדים. הילדים ישנו ואסור היה להם לדעת שאני אצלם. כי פחדו שיפטפטו. אני כל הלילה דברתי איתם שצריכים להציל את ההורים שלי והם הבטיחו שיעשו מה שביכולתם.

למחרת, אבי המשפחה הלך אתי מוקדם מאוד בבוקר למכר שלו באיזה כפר קטן. איכר רווק בן 65 בשם יאן וסטברוק שגר לבד בבית קטן מוקף שדות במקום יפה בשם הולנדסכה ראדינג , מרחק נסיעה מהילוורסם ברכבת של אולי 20 דקות. אבל אנחנו הלכנו חלק גדול ברגל והגענו לשם. האיש לא היה בבית, היה בעבודה. הוא עבד אצל שכן בגינה וכשהוא בא החליט שהוא מתחרט.”מצטער, הוא לא רוצה אותי“. לא היו לי כל ניירות עלי ואמרתי שלא אזוז משם עד שלא תבוא חברה שלי ותדאג לי למקום אחר. אט– אט הוא התחיל להתרגל אלי ואמר : “נו, טוב אני אכין לך שק קש שתוכלי לישון.” –היו לו רחמים עלי. היה זה בית קטן עם מטבח פרימיטיבי. לא היה שם חשמל אלא נפט בלבד. היה ברז מים, אך לא ביוב. אביו בנה את הבית הזה. בית מאוד קטן, חמוד ויפה. היה שם סלון גדול שהוא לא השתמש בו. ובסלון היו שתי מיטות בתוך הקיר. בהולנד בבתים הישנים, זה היה קיים. לפני המיטות היו וילונות, כך שמי שנכנס לחדר לא רואה שום דבר. הפרדוקס היה שעל דלת הסלון היתה תלויה רפרודוקציה מהתמונה היפה של רמברנט “הכלה היהודייה” והיו לו עוד רפרודוקציות יפות כאלו של ציירים הולנדים, אותן קיבל מהעשיר שעבד בשבילו.

כך חייתי אצלו 13 חודש, איש טוב ותמים.

הייתי מבשלת לו, פעם בשבוע היתה באה אחותו לנקות לו את הבית. הייתי עולה לאנטרסול ומשאירה את הבית מלוכלך בכוונה, כדי שלא יראו שיש שם מישהו. והם היו אומרים :”פעם בשבוע יד אישה צריכה לגעת בבית הזה“. אחר–כך הגיע זמן ניקיון הפסח שהנוצרים עושים כמעט כמו יהודים. לא מחפשים חמץ, אבל הופכים את כל הבית כך שגם באנטרסול לא יכולתי להתחבא. היה מאוד קשה שם לשכב בשקט, כשלמטה מנקים ואסור לזוז כי פתאום הם שומעים שיש מישהו. כי כך היה. מאוד מסוכן להסתיר אנשים, ואוי ואבוי –מי שדיבר. ואני הכנסתי לו לראש שלא יספר אפילו לאחותו, כי כך היה, פטפוט מיותר היה מגלה את הסוד, וככה אנשים נתפסו. בזמן הניקיון לפסח הסתיר אותי במחסן עם עיזים. כשהם הלכו הביתה בצהריים, הביא לי אוכל. עברו כמה ימים והם גמרו. ואני שומעת איך הם מדברים, מה הם יעשו בבית אחרי מותו. אך הוא חי אחריהם, זכה והגיע לגיל 90 , איש טוב ותמים.

התייחס אלי כל כך יפה, לקח מעט מאוד כסף. היה לי קצת כסף מהבית, 5 גולדן לשבוע נתתי לו. היו לו שדות – מזה היו לו ירקות, חלב– מהעיזים. כך לא סבלנו חרפת רעב. היה לי טוב שם, אלא שדאגתי להורי שהיו באמסטרדם. והגיעו שמועות שיש עוד אקציות ותופסים עוד ועוד אנשים. אחר–כך באו ההורים של מרים פינקהוף שכבר נתפסו והשתחררו בעזרת הכסף מהיהלומים שהיו להם. שחררו אותם וכך כשהשתחררו, והיא רצתה להציל אותם מאמסטרדם. וזמן מה הם היו אצלי יחד אתי אצל יאן. אחר–כך גרו בכפר, האיש עשה לעצמו זקן ומשקפיים, הם סידרו ניירות, היה להם הרבה כסף ויכלו לקנות “ניירות מזויפים טובים” האישה היתה פעילה גם במחתרת להביא כרטיסי מזון לכל מיני מקומות ועוד בת שלה היתה פעילה במחתרת, שמה היה אלי וטרמן. כשהם באו לגור, היה לי יותר טוב. קיבלתי ספרים, הלכתי לבקר אצלם –עם יאן בלילה. (תיכף התקררתי,כי אף פעם לא יצאתי החוצה), אחרי זמן, באה מרים והציעה לי את האפשרות להגיע לארץ ישראל דרך ספרד. “מה דעתך, את מסכימה?” באותו זמן כבר הורי נתפסו, הייתי בעצם לבד, לא הייתי צריכה לתת דין וחשבון לאף אחד. היו עוד כל מיני מאמצים להציל אותם, אך הם נכשלו. הם עברו מקום מגורים ולא הודיעו, שלחתי להם שליח, שלחתי לדודה והיא פחדה, אולי זה מרגל ולא אמרה להם את הכתובת. ועד שכבר הגיע מישהו אליהם, בדיוק קודם לכן, תפסו אותם. עד שהם גם הסכימו להסתתר. ולא עזר שום דבר. שלחו למרים פינקהוף גלויה, כתבו שהם נוסעים ומאחלים לנו, זאת אומרת לי, את הכי טוב. הם ניספו בסוביבור ב 26.03.1943.

המשך העדות: מעבר הפירנאים – בריחה מהכיבוש הנאצי 

ההצלה הניסית של בטסי ויינברג ממעצר באמסטרדם

 Betsy Wijnberg-Ehrlich of Hilversum b. 1919 worked before WWII as a bookkeeper in the Portuguese Synagogue of Amsterdam – then the largest synagogue in Europe

Portuguese Synagogue of Amsterdam

  After her family was deported to Amsterdam in 1942 she began to work for a Jewish accountant, Meijer Henri Max Bolle, who was previously the head of the JNF of Holland an now the secretary of the Judenrad of Amsterdam. However she refused to make lists of Jewish goods and cooperate with the Nazi authorities and began to do housework for her employer. In October 1942 Betsy was arrested together with the Bolle family. She was sick and bedridden with a kidney infection. Betsy told the Germans that she cannot lift her bag, and they said that someone would help her. Bolle was not at home and he turned himself in thinking that his position would save him. In this action the Jews of Amsterdam were all brought to the Jewish Theater, previously called the Hollands Theater. People were dragged in to the theater from the sidewalk. Men, women and children lay on the floor. The Chief Rabbi of Amsterdam was also arrested and brought to the theater while Betsy was there. Betsy was sent to the balcony together with the other ill Jews and the elderly. Within a week transports began to Westerbork. The deportations took place at night so the neighbors could not see. Jews were told to keep away from the windows. Members of the Judenrad convinced the Germans that Betsy was too sick to travel. Walter Ziskind did everything he could to save Betsy. The Bolle family was sent to Westerbork. There were two German guards at the theater. It was not difficult to bribe them with alcohol and many Jewish children were saved by taking them across the street to a Dutch kindergarten.  At one point Betsy was left with only two Jewish children and one guard. The guard called his officers to ask if he can free them. Instead even more Jews were brought to the theater. Word was sent to Betsy’s parents by Ziskind that money was need for alcohol to bribe the guards. Within three weeks Betsy was freed.  At this point Betsy’s neighbors in Hilversum the Van der Weijer family found a place for her to hide in Hollandsche Rading by Jan Westerbroek. She hid there for 13 months in the small farm house. The Jewish Underground and especially Joop Westerweel and Betsy’s friend Miriam Waterman of Loosdrecht arranged to help Betsy cross the Belgian and French borders

הקלטה של סבתא בטסי – השואה בהולנד:

https://drive.google.com/file/d/138BhbawkEcYCaEth4IFl4BS9e5UC24dP/view?usp=drivesdk

בטסי בורחת מהולנד

לאחר יותר משנה בטסי בחרה להגיע לספרד בעזרת חברתה מרים פינקהוף מהמחתרת של יופ וסטרויל – Johan (Joop) Westerweel. פרטי הבריחה דרך בלגיה צרפת, והפירנאים בעדותה המצורפת של בטסי. באותו לילה Joop היה אמור להעביר את בטסי וחברה נוספת, אך הוא נעצר על ידי הנאצים. המעבר דרך הפירנאים זה ספור אחר.

בית הקברות היהודי הזה נמצא בדיוק בגבול בין בלגיה והולנד. כמה סמלי הפסוק המעודד במעבר הגבול של בטסי.

בית הקברות היהודי בגבול הולנד-בלגיה. כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ.

Sole survivor of Eduard Wijnberg Family – Betsy Wijnberg-Ehrlich

 Listed in the Hollandsche Schouwburg (Dutch Theatre) which became aa Jewish theatre in 1941 by Nazi occupier and is now the Jewish Historical Museum – By: ZPC

שמה של משפחת ויינברג ברשימת יהודי הולנד שנהרגו בתיאטרון היהודי

   של בטסי וינברג-ארליך ובעלה דן ארליך בארץ ישראל לאחר המלחמה.

מחנה וסטרבורק

יותר משנתיים במשך מלחמת העולם השניה מחנה ווסטרבורק שימשה נקודת טרנזיט בצפון-מזרח הולנד לגירוש יהודים הולנדיים ו-Roma (צוענים) למחנות הריכוז ומחנות המוות בגרמניה, פולנד, וצכיה. מוסטרבורק גורשות יותר מ-100 אלף בני אדם ברכבות שבועיות בדרך למותם. הרכבת של ווסטרבורק הגיעה כל יום שני בערב. הוקראו שמות האסורים שאמורים לעזוב למחרת ביום שלישי בבוקר. ביניהם היתה אנה פרנק ושבעת היהודים האחרים שאיתם היא היתה במסתור באמסטרדם עד שהדסטפו גילתה אותם וגירשה אותם. היום מחנה וסטרברוק היא אתר הנצחה.

גירוש לוסטרבורק – Westerbork_deportation

“The 102,000 stones [nl]” monument at Westerbork. Each individual stone represents a single person that stayed at Westerbork and died in a Nazi concentration camp.                                                                                                                                             הנצחה במחנה וסטרבורק

קרבנות השואה – תושבים יהודים דיירי רחוב וונדלפאד, הילפרסום

Wandelpad 60 1211GP Jonas Salomon Sanders Amsterdam 2 februari 1882 Sobibor 14 mei 1943 Wandelpad 60 1211GP Anna Sanders-Joachimsthal Amsterdam 15 juni 1885 Sobibor 14 mei 1943 Wandelpad 60 1211GP Johan Louis Sanders Hilversum 5 maart 1918 Sobibor 9 juli 1943 Wandelpad 80 1211GR Jakob Heinz Wahl Bochum 26 januari 1912 Auschwitz 30 april 1943 Wandelpad 86 1211GR Meijer Mesritz Amsterdam 8 december 1896 Sobibor 4 juni 1943 Wandelpad 88 1211GR Simon Dwinger Leeuwarden 26 april 1904 Auschwitz 31 januari 1943 Wandelpad 88 1211GR Esther Dwinger-van Rhijn Tilburg 21 februari 1904 Auschwitz 24 september 1942 Wandelpad 88 1211GR Joseph Dwinger Leeuwarden 20 februari 1932 Auschwitz 24 september 1942

משפחת ויינברג: אדוארד עומד, ריינה יושבת, בטסי ואיזידור על החול

Wandelpad 90: Efraim Eduard Wijnberg: Born 1881 Deported to Westerbork 1943 Murdered 26.03.1943

Wandelpad 90: Reina Wijnberg-van Menk: Born 1888 Deported 1943 to Westerbork Murdered 26.03.1943

הנחת אבני נגף בהילפרסום – 10מ ביולי 2019

כאן תמצאו את התוכנית שאנו הכננו לטקס אבני הנגף בהילפרסום

מר הנס רוס- Hans Roos מארגון Jewish Heritage Gooi- & Vechtstreek Foundation דואג לתכנון אירועי הנחת אבני נגף בהילפרסום. משפחת ״הושבילים״ נסעה לטקס עם שלש נכדות (וחתן אחד) וחמישה נינים של אפרים וריינה ויינברג ז״ל.

Programma plaatsing Struikelstenen Hilversum

אבני הנגף שלנו

Wandelpad 90 Hilversum

Wandelpad 90: Efraim Eduard Wijnberg, Reina Wijnberg-van Menk

טקס אבני הנגף של אדוארד וריינה שודר בטלויזיה מקומית ונסקר בכמה עיתונים מקומיים (למטה):-

Een mooie dag in Hilversum. 21 Struikelstenen geplaatst. Ter nagedachtenis aan de slachtoffers van de nazi terreur in deze gemeente in de 2e WO. Stenen ter herinnering aan de familie Wijnberg, waarvoor familieleden speciaal uit Israel waren overgekomen. Een steen voor Petrus van der Wilt, die het leven liet als dwangarbeider in Bramsche. En voor Caroline Wertheim onder het toeziend oog van Prof. Wertheim en zijn zoon Micha Wertheim (cabaretier) Of in de Siriusstraat, waar we op 4 adressen 7 stenen hebben geplaats met een toelichting door Kees Bestebreurtje die onderzoek heeft gedaan naar de achtergronden van de personen waar we de stenen voor hebben geplaatst. Maar ook en speciaal in de Taludweg voor Joseph Duka, waar geen familieleden meer voor waren. Wij hebben vandaag hun namen teruggebracht naar Hilversum, want een mens is pas vergeten als zijn naam vergeten is. A beautiful day in hilversum. 21 struikelstenen placed. In Memory of the victims of nazi terror in this municipality in the 2TH WO. Stones in memory of the family wijnberg, for which family members had come over specially from Israel. A stone for Peter van der want, who left life as a convict in bramsche. And for Caroline Wertheim under the watchful eye of Prof. Wertheim and his son Micha Wertheim (Comedian) Or in the siriusstraat, where we placed 7 STONES ON 4 addresses with an explanation by kees bestebreurtje who has done research on the backgrounds of the people we have placed the stones for. But also and especially in the taludweg for Joseph Duka, which no relatives were left for. We have brought their names back to hilversum today, because a human is only forgotten if his name is forgotten. /www.facebook.com/struikelstenen.nl/

  Jewish names will be glittering in the sun’

Stolpersteine 14-Juli–19

יזכור ואל מלא רחמים

יזכור ואל מלא רחמים

שיר מאת ידידינו  – Riny En Gerry Kluvers

צילומי טבע בהולנד: של ריני וחרי

שיר מאת חברינו Riny En Gerry Kluvers

אנדרטות שואה בהילפרסום

Monument to David Lopes Dias   Lopes Diaslaan, 1222 BV – איזכור חבר עיריית היפרסום יהודי שנרצח בשואה

Monument to David Lopes Dias Lopes Diaslaan Foto’s: Anneke Moerenhout                                                                                                                                        הנצחה לחבר עיריית הילפרסום, דוד לופז דיאס, שנרצח על ידי הנאצים

Jewish Monument in Jewish Cemetery at Gijsbrecht van Amstelstraat and Vreelandsseweg – אנדרטה בבית הקברות של הילפרסום לזכר היהודים שנרצחו בשואה ומקום קבורתם אינו ידוע

Photo Jan de

בבית הקברות הישן של הכנסייה הישנה יש אנדרטה להרוגי הילפרסום במחנה מאוטהאוסן.  Oude Torenstraat – Oude Begraafplaats “Gedenk te Sterven” Kerkbrink 4,

DEZE STEEN UIT HET VERNIETIGINGSKAMP MAUTHAUSEN ZIJ ZE KOMENDE GENERATIES EEN TEKEN5 MEI 1970

“THIS STONE FROM THE DESTRUCTION CAMP MAUTHAUSEN THEY ARE THE COMING GENERATIONS A SIGN 5 MAY 1970.” The monument is placed on the former Old Cemetery ‘Gedenk te Sterven’, located on the Oude Torenstraat (behind the Grote Kerk) in Hilversum. Source http://www.tgooi.info

Memorial Bavinckschool Hilversum – אנדרטה למורה למברטוס קרמר שנרצח על ידי הנאצים במלחמת העולם השניה

 The War Memorial, a Plaque in the Bavinckschool in Hilversum, is in memory to the teacher Lambertus Kremer killed during the Second World War. Bosdrift 21, Hilversum

סרטון: מלחמה ושחרור של הילפרסום –

Hilversum oorlog en bevrijding – Hilversum war and liberation

כאשר הושבילים חקר תקופת השואה בהילפרסום מצאתי את הסרטון הזה, אמנם בהולנדית, אבל אוצר של צילומים אמיתיים של הילפרסום בתקופת הכיבוש הנאצי של הולנד, ובתקופת שחרור על ידי כוחות בנות הברית. הסרטון מצמיד צילומים עתיקים ליד צילומים מודרניים של אותו אתר. הסרטון מציג שילוט רחוב על זוועות הנאצים בהילפרסום, אבני נגף (Struikelstenen), אנדרטה לנפגעי המלחמה היפנית באינדונזיה, שם רחוב עבור שנת השחרור מן הנאצים, שם רחוב להנצחת לוחמי Resistance ההולנדי, מחסומים צבאיים בכביש, שלט הנצחה לסטודנטים שנהרגו במלחמה, נזקי הפגזות בנות הברית בהילפרסום וברוטרדם, פסל השחרור של Piet Esser, שיר של משורר תושב הילפרסום Piet Esser, וניצול מחנה Mouthausen בשואה.

משתפי פעולה בהילפרסום המוזכרים בסרטון

Willem Vogt: בחודש מאי 1940 כמנכ״ל הרדיו הלאומי AVRO (ממוקם בהילפרסום) מיד נכנע לכל דרישה של הנאצים, וביניהן לפטר את כל היהודים עובדי רדיו.

Willem Arie Herweijer: במאי 1934 כבר הצטרף לתנועה הנאצית. היה מייסד ארגון ה״תרבותי״ של התנועה הנאצית של הולנד וגם מנכ״ל אירגון הלאומית הנאצית שהחליף את AVRO וכל הערוצים האחרים.

Societet de unie: בשנות המלחמה הבנין של הארגון בהילפרסום נמסר לשימוש הצבא הגרמני – Wehrmacht

Ernst von Bönninghausen: בשנים 1940-1943 היה ראש העיר של הילפרסום ולאחר מכן טוברגן-Tubbergen. לאחר המלחמה נידון לשנתיים בבית סוהר עקב שיתוף הפעולה שלו עם הנאצים.

Meinoud Rost van Tonningen: ראש תנועת הנאצים בהולנד, ונשיא ה- National Bank. אשתו Florrie Huebek היתה בת הילפרסום. בילדותה ביקרה בהילפרסום הנסיכה  Princess Juliana והן שיחקו טניס ביחד. Heinrich Himmler ראש ה-SS אישר את זיווגם והם היו ״החתונה הראשונה של ה-SS”.

נאצים הולנדים המוזכרים בסרטון

Arthur Seyss-Inquart: המפקד הגרמני על הולנד, אנטישמי מובהק. כתוצאה של הפגנות נגדו ב- Amsterdam, Arnhem and Hilversum במאי 1943 הוא הטיל קנס עצום (18 מליון  guilders) על העיריות. אנקווארט גם נפגש עם המופתי, Haj Amin al-Husseini. נידון לתליה והוצא להורג במשפטי נירנברג.

Friedrich Christiansen: מפקד ה-Wehrmacht בהולנד במלחמת העולם השניה.

Johannes Albrecht Blaskowitz: לאחר נורמנדי בלסקוביץ הועבר להולנד כמפקד  Army Group H. במשך שלשה חודשים ערך נסיגה לוחמת נגד הצבא הבריטי. באפריל 1945 מונה מפקד הכוחות בצפון הולנד. בחדשים של רעב בשנים 1944-45, הוא עשה הסכם עם בנות הברית שאם הם לא יפגיזו את הכוחות הגרמנים הוא ירשה לשלוחים מצנחים של מזון ותרופות לאוכלוסיה האזרחית.

Resistance הולנדית בהילפרסום בסרטון

Nederlandsche Seintoestellen Fabriek: בית חרושת ליצור מכשירי רדיו משדרים ומקלטים.הצבא ההולנדי פוצץ את מגדל השידור ערב תחילת הכיבוש. עובדי המפעל בהילפרסום השתתפו בשביתת פברואר 1941. העובדים נעלצו לעבוד במפעל אך הם ביצעו  פעולות sabotage רבות אשר זכו לפירסום בסרט ההולנדי Soldaat van Oranje ב-1977.

Bill Minco: יהודי לוחם מחתרת הולנדי. נידון למוות עם עוד 16 לוחמים. ראה The Eighteen Dead poem by Jan Campert. גזר הדין של מינקו הומר במאסר עולם כי היה קטין. נשלח למאוטהאוזן ודכאו ושוחרר בתום המלחמה. היה חבר מועצת העיריה של הילפרסום.

סרטון: שיחרור הילפרסום והכניעה הנאצית

החיילים הגרמנים בהילפרסום נכנעו והוחלפו על ידי כוחות בנות הברית. משרדי הגרמנים בבנין העירייה של הילפרסום שוחררו. חיילי בנות הברית מתקבלים בתשועות על ידי האוכלוסיה בהילפרסום.

ביבליוגרפיה

יהודי הולנד בשואה – בית לוחמי הגטאות

Ghetto Fighters’ House – My Personal Museum