#shitim

שעה לשקיעה יצאתי מתל–אביב. בשעה האחרונה בבית נפחתי תחושת קודש בסידורים האחרונים על ידי הסדרת טקסיותם, מנייתם וכימותם. מגלם סוכן נוסע, גובה מס יומולדת, חיבבתי מאחלי יומולדת, השקיתי את גינת הניסוי, מציף את עץ השסק הצעיר, חזרתי לחבב בפעם האחרונה לפני מחר והוצאתי את כרטיס הרשת האלחוטי מהפי.סי. המסמן הגדול של התנתקות. לאחר הירידה מכביש 4 ל–41, היציאה מהעיר לכפר מקבלת ממשות ואני מסמס לעוטסב שאני בדרך. הוא שואל מתי אגיע וכשליתר בטחון כתבתי בחצות הוא הודיע שאמצא את השער נעול. פחחחח…מה אכפת לי בלאו הכי התכוונתי לישון תחת כיפת השמיים. הוא שולח אגודל מונף. כשמלאתי דלק לפני מצפה רמון ירד עלי שהכי קול להתחיל עם הסאפ באילת את היום הראשון לשארית. בחצות הגעתי לאילת. קניתי ב"סופר מגדלור-כל הלילה" משקפת זולה לצלילה מחר והתמלאתי בגלידה, פרשתי מחצלת ומזרון בחוף מגדלור ונרדמתי דלוק עם האייפאד ויישום ’’צופה בכוכבים’’.   הזבובים השכימו אותי ואחריהם נביחות  של רובין שהחלה לרדוף אחר עורבנים בלי לדעת שהעורבני האילתי מחזיר מלחמה הפשלתי שק’’ש, חילצתי את הסאפ המקופל במושב הקדמי לחוף, פימפמתי  200 פעםים (ספרתי) עם  משאבת האוויר. הסאפ התיישר לתחייה ויצאנו לחנוך עצמנו כגופים שטים בים האדום. חתרתי צפ׳מז׳, נגד הרוח, משחק עם הגלים הנמוכים ושוצפים, צופה באילת ובנמל מתעוררים. בכיוון חזרה, כשהרוח בגבי דוחפת אותי מהר מדי למצריים מצאתי שונית, נקשרתי לסאפ ושחיתי/צללתי בעקבות הדגים הצבעוניים.

מאילת, בכיכר הדולפינים הכחולים, תפסתי שאני ממהר ללא צורך ועלול לפספס את כל הנוף המרהיב של כביש 12. קבעתי חוק של עד 60 קמ"ש שהצלחתי לשמור כשעה עד הר חזקיה, שם עצרתי להתרענן ולעשות סלפי. הסתבר שבאשראם ממש מקפידים על מדיניות אי-הכנסת כלבים. לבד ממוסטאפה, ענק אפגאני צעיר בעל פרווה לבנה שחי בכלוב עם העיזים ומימיו לא התרועע עם כלבים, אסור לאף תושב או אורח להכניס כלב. ניסיתי לבנות סיפור אהבה בין האפגאני הבתול וטוב הלב לשחומה האתלטית אך לא היה סיכוי לשנות את הגזירה, בלי קשר למהומה  שרובין עוררה במרדף אחר התרנגולות השפנים והטווסים. כפשרת ביניים היא הורחקה לאוהל מחוץ לאשראם. בשלב הזה החום התיש אותה וכל מה שהיא רצתה זה רק לרבוץ בצל. לחוץ ולו רק סמלית להתחיל שבוע עבודה על רב המכר הלכתי להביא את המחשב כשפתאום נתקלתי בעופר, בעלה של עירית, חברה מהגנון, שסיים סופ"ש קונדליני יוגה עם נירוואנה, חופשה מדברית ראשונה מאז מלחמת יום כיפור.  מדובר היה בתזמון מעניין מאוד מבחינתי כיוון שאחת התקוות שהיו לי מהאשראם היתה לפתוח מחדש אצלי את ערוץ ההידברות עם גיא, חבר גנון נוסף שברוגז איתי מלפני שנה. על אף שעירית דחקה בי להיות פעיל בחידוש הקשר, התקשיתי לכתוב לו. כיוון שאחת הדברים שהערצתי בו כילד היה יכולתו לא לדבר עם הוריו במשך חודשים, ידענו שנינו שאין סיכוי שהוא יעשה את הצעדים הדרושים לפיוס. זה היה עלי. והנה מופיע לו עופר, למוד קרבות זכרים שבחיים לא יחשוב להתפייס. הקושי להתפייס נבע מהמרחק הקצר בין התפייסות והתרפסות. הקושי לכתוב לו נבע מחוסר הבהירות לגבי רצוני להחיות את הקשר וחוסר האמון ביכולתי להישאר זקוף וגמיש במהלך ניסיונות ההחייאה. לא סמכתי על עצמי ולכן, מיד לאחר שנפרדתי מעופר כתבתי לגיא מכתב. מה שיהיה יהיה. סיפרתי לעצמי שגם אם לא אקבל ממנו תשובה לפחות התאמנתי על המק. הפנמת המק מתחוללת במקביל ובקצב האיטי של הכלת הישות שנקראת ’’אשראם במדבר’’. עוטסב שיחרר אותי מכל מטלה באשראם אך, למזלי, לא מהשתתפות במעגל, שקורה פעמיים ביום: ברבע לתשע וברבע לשלוש. למזלי, כי כך יכולתי לספק לעצמי תחושת קירבה ולו מינימאלית. רצוני להשתייך לניסוי קהילתי  הייחודי גובר ככול שנוקפות השעות. לו נידונתי להתבוננות מרוחקת משלושת שולחנות העץ העגולים שאני עובר בינם במהלך היום בהתאם למצב השמש והצל הייתי מפספס הרבה מבדיחות הדעת, מאפיין הכרחי של עבודת הקהילה באשראם הזה. מראית העין של הא-פוליטיות של האשראם מושגת בגלל הזרים שבאים לאשראם כחלק ממה שנקרא "חיפוש הדרך" והעצמאות הכלכלית של המקום, עסק מהוגן לכל דבר, מקיבוץ "סמר" שבבעלותו האדמה והמבנים.

וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם... וַעֲצֵי שִׁטִּים:- שמות כה, ג-ה)

And this is the contribution that you shall take from them … and acacia wood. (Shemot 25-3)

Where did they get this (acacia wood) in the desert? R’ Tanchuma explained that our forefather Yaakov foresaw with Ruach Hakodesh that Bnei Yisrael were destined to build a Mishkan in the desert, so he brought cedars to Egypt and planted them. He commanded his sons to take them with them when they left Egypt. – Rashi

Many commentaries are of the opinion that acacia wood was available in nearby forests, or for sale from other nations (see Ibn Ezra, Divrei David, Baalei Hatosfos). What then was the necessity or purpose of Yaakov bringing them with him and planting them in Egypt, according to R’ Tanchuma quoted in Rashi? 

Rashi answers this question by (deviating from his typical style of anonymous quotation, and) quoting this teaching with the name of its author: Tanchuma, from the Hebrew word נחמה, comfort.

There may have been wood available for Bnei Yisrael via other means, but Yaakov brought along these trees and replanted them in Egypt to serve as a comfort for Bnei Yisrael during their enslavement in Egypt. In the most difficult moments of their slavery, Bnei Yisrael were able to draw more hope and comfort from thisvisible proof of the promise of redemption than from the mere knowledge that G-d had promised to eventually redeem them, as He had promised Yaakov “I will also raise you (from there)”.

Therefore Yaakov specifically brought acacia trees with him, from the land which was associated with G-d’s promise, to provide the comfort of a visual symbol of G-d’s promise of freedom, and the Mishkan for G-d which they would eventually build.