#animusicals

רוצים לשמוע אותו שוב??

מעולה!!

כי מעכשיו אנחנו זמינים בסאונדקלאוד!

למי שלא יודע, אני אחת מהכותבות של המחזמר הקהילתי כאוספליי ( @chaosplay-musical ), ובנוסף שחקנית של דמות (וחצי) במחזה עצמו. היום הופענו בכנס אנימטסורי על הבמה הענקית של בנייני האומה, בשתי עליות מטורפות בבוקר ובערב.

בשבילי זאת לא הייתה רק הופעה, אלא סאגה שלמה בחיים שלי שהסתיימה היום. אני עובדת על המחזמר הזה כבר שלוש שנים ככותבת, שנתיים כצוות הפקה ושנה אחת כשחקנית. המחזמר הזה היה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי בשנים האחרונות, אם זה ברעיונות פורחים באוויר והערות חסרות פשר כשבנינו את העלילה, ההתלהבות והתקווה כשסוף סוף קיבלנו אישור לערוך אודישנים, התסכול (וכן, גם הכעס) כשלוהקתי לדמות שלא רציתי בכלל, ההשלמה כשעיצבתי את הדמות למשהו שיתאים לי לשחק, העצבים כשהיו לנו צרות עם שחקנים אחרים שנאלצו לעזוב והשאירו אותנו למצוא ליהוק חדש באמצע החיים, הלחץ כשנתקענו בלי כיראוגרפיה חודש לפני העליה, לילות חסרי שינה וימים חסרי ערות אחרי חזרות שנמשכו אל תוך הלילה, והשירים שפשוט לא יוצאים לי מהראש כבר חודשים. כל מי שדיבר איתי בחודשיים-שלושה האחרונים יודע שזה היה כל מה שחשבתי עליו - איך נספיק להחליף בגדים בזמן הקצר שיש לנו, מה אם מישהו יפצע, ואין לנו כיראוגרפיה בכלל, ומה זאת אומרת אנחנו עושים חזרה בדיזינגוף סנטר מול חצי מתל אביב, ועדיין לא הקלטנו חלק מהשירים, ואנחנו עולים עוד רגע ואיך נשרוד את זה, בקושי שרדנו את הראן מול אמא"י.

כשהתחלנו לחשוף את הדמויות זה פתאום הרגיש אמיתי - אנחנו עולים באנימטסורי, המחזמר עולה, אני עולה. על הבמה של בנייני האומה. ולא ידעתי איך לבלוע את זה. וזה אפילו לא חלום שמתגשם, כי זה משהו שמעולם לא העזתי לחלום עליו - הרעיון שאני אעלה כשחקנית בהצגה מקורית שאני כתבתי על הבמה של בנייני האומה באולם עם מעל 4000 מושבים לא עלה על הדעת בכלל. אבל כן, זה קורה. ועכשיו צריך לדאוג שזה יקרה נכון. כי טעות קטנה יכולה להרוס הכול, וציינתי כבר שאחרי הראן האחרון חטפתי התקף אסתמה ברגע שירדנו מהבמה?

השבוע האחרון היה כל כך עמוס שכמעט לא היה לי זמן לעצור ולחשוב "וואו. זה אמיתי. זה ביום חמישי."

אז האסימון נפל שוב, היום בבוקר. כי אם יש משהו שמערער אותך נפשית זה לקום ב4:20 בשביל להתלבש על מדונות ושריון ספוג ופאה ולנסות לזכור גם לאכול ולשתות ולא למות מלחץ לפני 11:00 כי זה יהיה מאוד חבל אם זאת תהיה הסיבה שהמחזמר מתעכב. אז מארגנים את החדר כשעדיין חושך בחוץ, ומתפללים עם הנץ החמה באולם ריק שמחכה לבעלי הדוכנים שימלאו אותו.

ופתאום זה היה אמיתי שוב. כי עוד חצי שעה הקהל נכנס, ואני יודעת שלמרות שאני עכשיו בלחץ לא נורמלי ברגע שהמוזיקה תתחיל כל הלחץ יעלם ותשאר רק ההרגשה המוכרת, "אני מכירה את הטקסט, אני משחקת עם שאר הקאסט והקהל בכלל לא משנה." ואחותי הגדולה, שהיא בעצמה הבימאית ושחקנית, מקריאה תפילה שהיא למדה במגמת תיאטרון באולפנה, להצלחת השחקנים ושלא ניפול לגאווה ושנזכור שהכול מאת ה' ובשבילו. ובאמת, התחילה המוזיקה, ופתאום אני לא ילדה לחוצה שעומדת להופיע מול קהל ענקי על הבמה הכי גדולה בארץ, אלא הדמות ממש. אני מלאת תקווה ועצבנית ולעגנית וכואב לי ממש כשאני 'נזרקת' בקסם לרצפה. ופשוט ככה העליה הראשונה נגמרת.

ואחריה מגיעים הצילומים. ויש משהו מיוחד בזה, כי זה לא סתם צילום של קוספליי לדמות אקראית. זאת דמות שהיא שלי, ורק שלי. דמות שאני זו שנותנת לה חיים ובמה (מילולית) לעמוד עליה.

ואז מגיעה העליה האחרונה. מה שיסגור הכול. ואני לחוצה עד מעל הראש אבל שוב ברגע שאני עולה לבמה הכול נעלם. אבל אז מסתבר שאין זמן להגיד תודה לכל האנשים המדהימים שעבדנו איתם, וזה כל כך מתסכל כי יש כל כך הרבה מה להגיד ועל מה להודות. אבל אין זמן, אז מדברים בקצרה ומחלקים מתנות, ומבטיחים שננסה לארגן מפגש סיכום שבו נגיד את התודות הראויות לצוות המדהים שלנו.

וככה זה נגמר. מחלקים תלבושות ואביזרים, מעלים למכונית, ונוסעים הביתה. ואני לא יודעת אם לצחוק או לבכות או בכלל ללכת לישון סוף סוף אחרי שבוע שבו לא הייתי מסוגלת.

גם אם אני אנסה אני לא אצליח לתאר במילים את הלחץ, החרדה, ואיתם האושר וההתרגשות מלראות את הדמויות שנוצרו מרעיונות מפוזרים וקו עלילה לא רצוף בעליל מסתדרים למשהו קונקרטי ועולים סוף כל סוף על הבמה. המחזמר הזה שהתחיל כפנטזיה רחוקה של שלוש חברות עכשיו עולה עם צוות שלם, קאסט מהחלומות, תלבושות שלא מהעולם הזה ואביזרים מהממים שלא הפסיקו להתפרק בחזרות. וזה מרגיש סוראליסטי, איך יכול להיות שזה אמיתי? לא באמת חשבתי שנגיע לפה כשפתחנו קבוצת וואטסאפ בשם "כאוספליי" והחלטנו שאנחנו כותבות מחזמר, ואולי מתישהו יהיו לנו אומץ לפרסם אותו כתסריט למשהו שאולי היה יכול לקרות. והנה אנחנו, בדיוק שלוש שנים אחר כך, מחזיקות ידיים על הבמה הענקית הזאת ומשתחוות לקהל, וצורחות מאחורי הקלעים כי עשינו את זה. הבאנו סיפור לעולם.

סיימנו.

סיימנו שנה של חזרות אינטנסיביות. סיימנו שנתיים של גיוס צוות הפקה. סיימנו שלוש שנים של כתיבה, דמיונות ושיחות על אוטובוסים ב3 בלילה. סיימנו חודשים של בדיחות פנימיות. סיימנו ימים ולילות של פנטזיות וחרדות. סיימנו 14 סצנות וסיימנו 10 שירים. סיימנו שתי עליות.

וסיימנו מחזמר.

אני מרגישה שהפרויקט הזה נתן לי להוציא מעצמי את המיטב באמת, אם זה במשחק או בכתיבה או אפילו ביחסי אנוש. לא הייתי אותו אדם שאני עכשיו אם לא הייתי עובדת על המחזמר הזה, ואני מאמינה בזה בלב שלם. שלוש שנים הן לא זמן קצר, והרבה השתנה מאז שהייתי בת 14 והרעיון רק עלה.

רציתי לשתף כי המחזמר הזה בשבילי הוא יותר מחלום שמתגשם - זה הפנטזיה שמעולם לא חלמתי, ועכשיו מתגשמת לי מול העיניים. זאת תקופה שלמה שעכשיו מסתיימת.

ואני באמת מאמינה שזה חלק משמעותי בחיים שלי שלא יישכח מהר.

☕חשיפת דמות - סנסיי☕

משחק: אסתר־חנה וגשל

למי מאיתנו לא היה מורה כזה? אמנם הוא לא אוהב לא את התלמידים, לא את החומר ולא את עצמו, אבל...

בעצם, אין אבל.

פעם היו לו שאיפות, חלומות, ותלמידים שהגיעו לגדולה - אך הימים האלו חלפו ועברו, והשאירו מאחוריהם רק חרטות.

הכאוס מגיע לכנס אנימאטסורי, ב 28 באוגוסט, בבנייני האומה בירושלים!

איור: אדלינה כצמן | @adelistic

מוזיקה: ערן וטסטון

זה הקרב שדיברת עליו, נכון?

סתם

אני עדיין לא בטוחה כמה מהמחזמר הזה נועד to be taken at face value