תום מבלגגת

לפני שנתחיל - אלה הקריטריונים שלי לדירוג סרטים ולבחירת הכי טובים.

==========================================

הטופ-5 שלי

==========================================

"הדיבוק" - הפקה פולנית ישראלית שמערבבת את אגדת הדיבוק המפורסמת עם סיפור בן זמננו. סרט מותח וגם מפחיד, עם משחק דרמטי מעולה, וגם הומור מצחיק מאד. אני לא רואה סרטים עם מוטיבים של אימה בדרך כלל, אבל הייתי מהופנטת לכל אורכו. סאבטקסט שזור במיומנות נותן לו עומק ומורכבות. קצת חבל שהוקרן רק בסינמטקים.

"קפטן פנטסטיק" - סרט נהדר עם המון המון אומץ לתת לתרבות האמריקאית סטירה בפרצוף. סיפור של הורים שהחליטו לגדל את ילדיהם הרבה מהשאון העירוני, וללמד אותם איך לחיות בטבע. מהנה ומעורר מחשבה.

"המפגש" - סרט מד"ב אינטיליגנטי שמסוגל לספר לנו סיפור חכם מבלי לפוצץ דברים כל שניה. מחדש ומעניין. למרות פאק קל באיזון שלו לקראת הסוף זה סרט נהדר מהסוג שאני מאד אוהבת. המון שיחות היו לי על הסרט הזה אחרכך.

“אור ירח” -  דרמה מעולה. סרט איטי מאד, מעט עלילה ומעט דיבורים, ובכל זאת עשיר ושזור מרכבויות. סרטים על שחורים צעירים בשכונות עוני הם בדרך כלל באופי ובסגנון מאד מסויים, אבל הסרט הזה בא בגישה שונה לחלוטין. הוא נועז מאד, חדשני, עדין, אישי ונוגע. השחקנים מצויינים, הצילום נפלא. מומלץ מאד.

״טוני ארדמן״ - הסרט הזר הכי מדובר של השנה. ומה אני אגיד לכם? סרט... מעניין. ארוך ומוזר. חצי מהזמן התגלגלנו מצחוק (לא ציפיתי שזו תהיה קומדיה) ובחצי השני בהינו במסך בסצינות שכל כולן WTF אחד גדול. בתכלס, נהניתי. הסרט הזה גרם לי לחשוב, והוא גם הפתיע אותי לכל אורכו וזה ממש נדיר, הוא מקבל ממני מלא נקודות על זה. אז אני בהחלט ממליצה עליו. ועם זאת, זה לא סרט לכל אחד. קולנוע למתקדמים, מתאים לאנשים שאוהבים לנתח לפרטי פרטים כמו מבקרים (וכמוני). לא מתאים לדייטים ולא לצפייה עם כל המשפחה.

==========================================

עוד סרטים טובים (עונים על רוב הקריטריונים)

==========================================

"אנומליסה" - אנימציית סטופ-מושן מיוחדת ומדכאת.

"אנשים שהם לא אני" - סרט ישראלי מצחיק על החיים של צעירים בתל אביב, מפתיע לטובה בתור סרט ביכורים. למבוגרים בלבד, מלא סצינות סקס ובדיחות גסות, לא ללכת עם ההורים.

"הנערה הדנית" - צילום מדהים, סגנון נפלא - סרט על שני ציירים שמעוצב כמו ציור.

"הרס" - דרמה קטנה אך טובה.

"זוטרופוליס" - סרט אנימציה נהדר ומקורי.

"יחי הקיסר!" - הזיה מתמשכת של האחים כהן עמוסה ברפרנסים לקולנוע של פעם. כיף צרוף לסינפילים.

"לה לה לנד" - מחזמר מקורי כיפי עם הרבה קריצות למיוזיקלס קלאסיים.

"לעבור את הקיר" - סרט ישראלי מקסים מקסים! כל הקהל צחק. מי היה מאמין שאפשר לצלם פה קומדיה רומנטית.

“מאחורי המספרים” - אני אוהבת סרטים על חלל ועל ההיסטוריה של המירוץ לחלל, והסרט הזה מקסים ומרגש ומספר את הסיפור מזוית ראייה חדשה.

"מועדון שנות ה 80" - חיוכים. נוסטלגיה מהנה ומוסיקה טובה.

"מכונת הכסף" - מעניין ואינפורמטיבי.

"מנצ'סטר ליד הים" - דרמה עצובה ביותר עם אחת מסצינות המשחק הכי מדהימות השנה. פס הקול לא משתלב היטב וקצת פוגע בה.

"נעורים" - יצירה מאד מיוחדת על השלבים המתקדמים של החיים. מסוגנן ומרגש.

"פלורנס פוסטר ג'נקינס" - צחקתי הרבה אם כי זה לא לכל אחד (אם אתם לא אוהבים אופרה, תוותרו)

"פרינסס שואו" - סרט ישראלי תיעודי, על סיפור אנושי קטן שהופך לתופעה חובקת עולם.

"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" - כיף כיף. אחד מהמארוולים שהכי נהניתי מהם. אני לא זוכרת ממנו כלום.

"שבוע ויום" - דרמה ישראלית מצוינת. עצוב ומצחיק. מרשים ממש בתור סרט ביכורים.

==========================================

סרטים בינוניים / אפשר לראות אם משעמם לכם / לא יקרה כלום אם תחמיצו

==========================================

"בלשים בע"מ" - מצחיק מדי פעם

"ברוקלין" - הרבה סטייל אבל לא ברור למה היה מועמד לאוסקר

"דוקטור סטריינג'" - בינוני, אולי יהיה שווה יותר ב 3D

"דדפול" - סבבה אבל לא התרגשתי ממנו כמו כולם, קללות לא עושות לי את זה

"החיים הסודיים של חיות המחמד" - חמוד, היו כמה צחוקים

"היום השלישי: התחדשות" - כיף בגלל הקריצות למקורי, לא יותר מזה

"הנוסעים" - דרמה רומנטית במסווה של סרט חלל - האפקטים מאד יפים אבל העלילה בדיוק מה שאתם מצפים מדרמה רומנטית. לסיכום - חמוד.

"הרומן של מגי” - אמור להיות קטן וחמוד אבל זה לא ממש עובד

"חיות הפלא והיכן למצוא אותן" - EH . עוד מאותו דבר. שחקן ראשי עשה עבודה לא טובה

“יצורים ליליים” -  עגמומי וקצת מנוכר, המון השקעה בעיצוב ובסטייל כפי שאפשר לצפות מסרט של טום פורד. יש לו רגעים יפים אבל לא יכולה להגיד שאהבתי אותו, הוא היה יותר מדי פומפוזי ויותר מדי ארט-האוס לטעמי

“כולם רוצים את זה” - סרט של ריצ’ארד לינקלייטר, אז ציפיתי ליותר. אבל זה אוסף של סצינות די אקראיות על צעירים בקולג’ בתחילת שנות ה80. 

״מכורים לזהב״ - דרמה חצי מבוססת על סיפור אמיתי, על איש אחד שחיפש איפה לקדוח. צפוי אך חביב מאד, ומת׳יו מקונוהי שחקן טוב. לא חובה ללכת אבל מעביר את הזמן בסבבה.

“מכסחות השדים” - הרבה סערה הסרט הזה עורר, בגלל כל מיני אנשים שנלחצים לראות נשים בתפקיד הראשי. אבל מעבר לסערה זה סרט די בינוני. יש קצת צחוקים, קצת רפרנסים חמודים לסרט המקורי, לא יותר.

"מלך שלי" - הרבה פוטנציאל אבל בסופו של דבר מייגע ומסתכם בצרפתים שצועקים אחד על השני

"סטארטרק אל האינסוף" - ממש בסדר יחסית לקודמים אבל שום דבר לא ישכנע אותי שסדרת הסרטים הזו קשורה ל"מסע בין כוכבים"

"ספוטלייט" - סרט טוב סך הכל אבל תכלס זה רשומון, לא מבינה איך סרטים כאלה זוכים באוסקר

"רוג אחת: מלחמת הכוכבים" - לא אהבתי, שחקנים ראשיים גרועים, אבל האפקטים יפים

"שמונת השנואים" - טרנטינו הוא סבבה, אבל הסרט וולגארי מדי, ועל גבול המיזוגניה

==========================================

לא לראות

==========================================

"לג'יין יש אקדח" - נוראי, קיטשי, מחטיא את המטרה בענק. לא יודעת איך נטלי פורטמן מסוגלת לנפילה כזו.

"ג'וי" - הסרט הכי גרוע של השנה. מעבר לזה שאני לא סובלת את דייויד או. ראסל, הסרטים שלו בינוניים ומטה, ומעצבן אותי שנותנים לו פרסים כל שנה, פה הוא ליהק את ג'ניפר לורנס בת ה 25 לתפקיד של אישה בת 40 וזה פשוט זוועה. כמו כן, הפסקול הכי גרוע ששמעתי מזה שנים (חלקים ניכרים ממנו גנובים מסרטים/סדרות אחרים).

=====================

אם הייתם מחוברים אתם ודאי זוכרים: זה היה שיאה של מהפיכת ה Web2.0.

אחרי שנים שבהן התוכן היה תלוי כמעט לחלוטין בחברות שיכלו להרשות לעצמן ובאנשים מעטים שידעו לבנות אתרים, התוכן עבר לידיים של הגולשים. הרשת התמלאה במערכות ניהול תוכן - בלוגים, פורומים, קהילות מקוונות. הגולשים עברו לייצר את התוכן. זה היה מרגש.

כל אחד יכל להרשם לכל מיני אתרים ולפתוח בלוג בחינם (זוכרים? livejournal? ישראבלוג?), כל אחד יכל להרשם לפורומים, ולכתוב ולקרוא הודעות בנושא החביב עליו. כל אחד יכל להצטרף לקהילות מקוונות ולכתוב תוכן איכותי כמו ביקורות סרטים ודיסקים שנוהלו בהתנדבות ("עין הדג" בגלגולו הקודם, "השרת העיוור"). המשתמשים הטכנולוגיים יותר יכלו גם להתקין בעצמם מערכות בלוגים (Wordpress) או פורומים (PHPbb), הכל היה בקוד פתוח וחופשי לשימוש, וזה היה נפלא.

הרשת הייתה מוצפת. כתבנו וקראנו, ובכל יום היה משהו חדש לקרוא.

אל תוך העולם הזה נולדה "אבודים", והיא תפסה את ההזדמנות בשתי ידיים.

סדרת מתח, בהמשכים, עמוסה באקשן ובמגניבות, מלאה מסתורין ותופעות בלתי מוסברות, מלאה דמויות ועלילות משנה. היא הותירה את הצופים שלה דבוקים לכסא, ונתנה להם הרבה על מה לדבר. הגולשים אימצו אותה בחום. הפורומים התמלאו בדיונים על הסדרה - "איך הגיע דוב קוטב לאי?" "מה זאת המפלצת השחורה?"  "מה המשמעות של המספרים?" "מי אלה האחרים?" וכן הלאה. בכל שבוע שאלנו שאלות, וניחשנו תשובות, ופיתחנו תיאוריות על גבי תיאוריות. זה היה אדיר. גם אני הייתי בין הקוראים והכותבים, והפורום שבו הנתהלו הדיונים על הסדרה היה אחד האהובים עלי.

"אבודים" חוללה גם מהפיכה בטלויזיה - אמנם היא לא הייתה הסדרה הראשונה בהמשכים, אבל היא דחפה את הפורמט למקסימום. לחיוב ולשלילה, אי אפשר היה לצפות בפרק באקראי, כי לא הייתם מבינים כלום. זה היה חתיכת הימור, אבל זה עבד. הסדרה הצליחה מאד, והפכה את הסגנון הזה לאופנה השלטת. חסל סדר טלויזיה אפיזודית, כל הסדרות היום הן בהמשכים (אבן הפינה לבינג' וואטצ'ינג, לדעתי). בכלל, הסדרה הצליחה כל כך, שבעקבותיה נוצרו המון חיקויים וסדרות מתח ומסתורין באותו הסגנון (לדוג' "פלאש פורוורד", "מתחת לבועה"), מוצלחות יותר או פחות (הרשו לי לחסוך לכם: כולן פחות).

מתישהו אחרי שתי עונות בערך, הסדרה התחילה לקרוס לתוך עצמה. 

עומס הפרטים והסיפורים והדמויות הסתבך קצת יותר מדי, והתסריטאים התקשו לסגור קצוות. הם לא שמרו על מערכת חוקים הגיונית פנימית, וכתוצאה מכך איבדו קוהרנטיות. בכל פרק, במקום לענות על עשרות השאלות הפתוחות, היו נוספות שאלות חדשות. אבל גם אז -- המשכנו לכתוב ולנהל דיונים ולהעלות תיאוריות. כי זה היה כיף. זה איתגר את המחשבה ונתן הרבה חופש לדמיון. וזה הפך את הצפייה לחוויה חברתית, ולהיות חלק מקהילה זה יותר כיף מאשר לצפות לבד. עבורי החוויה העוטפת הזו, של הפורומים והדיונים המקוונים בסוף כל פרק, הפכה יותר מהנה מאשר הצפייה עצמה. התיאוריות של הגולשים עניינו אותי יותר מאשר ההסברים של התסריטאים. הסדרה כבר לא הייתה חשובה כל כך.

בעונה החמישית כבר היה ברור לרובנו שהתסריטאים לא יודעים מה הם עושים. אין להם מושג איך לפתור את כל התעלומות, איך לקשר בין מאות הרמזים שהם פיזרו לכל עבר. הם פירסמו סקר באינטרנט "מה לדעתכם זו המפלצת השחורה?" ואז אמרו "אנחנו לא מוכנים לגלות לכם איזו מהתשובות הייתה נכונה אבל כל הכבוד על היצירתיות". זה היה... פאתטי. בעיני זה המחיש היטב מה ההבדל בין כותבים בעלי חזון לכותבים למטרות רייטינג.

בסופו של דבר הם הובילו את הסדרה אל סוף מקושקש ופתוח ברובו, שהותיר צופים רבים מאוכזבים.

זה היה סיום עגום לתופעה טלוויזיונית מדהימה.

במקביל, פייסבוק עלתה לגדולה, והווב-טוּ-אוֹ גווע לאיטו. הפורומים התרוקנו לאט לאט. אתרים קהילתיים נסגרו בהדרגה או שינו פורמט.

והיום?

יש היום הרבה סדרות מעולות, מתח ופוליטיקה ומדע בדיוני ומסתורין בהמשכים, אבל אין יותר פלטפורמה לדיון ארוך ומתמשך. אנחנו מנהלים דיונים, אבל קצרים, ולרוב כתגובות לסטטוסים של אנשים אחרים. בכל הנוגע לטלויזיה, המקסימום שאנחנו עושים היום זה לפרסם סטטוס בפייסבוק בסגנון "יאא איזה מדהים היה הפרק האחרון של משחקי הכס", וזהו.

ממילא זה כבר לא ריאלי לנהל דיונים בסוף כל פרק, כי אנשים רבים לא צופים בשעות השידור המסודרות, אחת לשבוע, אלא ב-בינג', בנטפליקס או באינטרנט.

עשר שנים סך הכל, 

והאינטרנט מקום שונה לגמרי.

והרגלי הצפייה שלנו שונים לגמרי.

האם הסדרה הזו הייתה שורדת היום?

====

בס, את האישה שלי עכשיו את, את ואת חייבת לצחוק ולשיר ולרקוד לשניים במקום לאחת אני רוצה שלא יהיו קמטים על מצחך יודעת איך? כי הצער של העבר נגמר נגמר הו, בס בס שלי! האושר האמיתי רק התחיל

פורגי, אני האישה שלך עכשיו אני, אני ואני לא מתכוונת ללכת לשום מקום אלא אם כן אתה שם לחלוק איתי אין שום קמט על מצחי, אל תדאג אבל אני אינני הולכת, אתה שומע? אם אתה לא הולך, אני נשארת איתך פורגי! אני האישה שלך עכשיו אני שלך לנצח בבוקר, ובערב, ובקיץ, ובחורף

בבוקר, ובערב, ובקיץ, ובחורף בס, אני הגבר שלך עכשיו

מרגע זה, אני אומר(ת) לך, אקיים את שבועתי