#scaterring

Hydrophane Opal

Opal is a solid substance made of hydrated spheres of silica. The spheres are deposited by fluids as they flow through rock – tiny amounts of silica will dissolve and reprecipitate as fluids move. The spheres are about the size of the wavelength of visible light, so when visible light reflects off one of the layers of spheres, the angle of reflection will be different from one light wavelength to the next. Light will spread out into a rainbow as it reflects off these spheres, creating the play of color effect seen as rainbows in these shots.

Precious opal from Ethiopia was deposited from hot fluids in a volcanic system, which left enough space in the structure for water to be able to enter and leave. Hydrophane opal, as these Ethiopian opals are called, will appear cloudy as light bounces from sphere to sphere when the gems are dry. When soaked in water that fills the open space, light can travel straight through without reflecting internally and the stone will turn clear and transparent.

-JBB

Image credits: James St. John https://flic.kr/p/RQANZi https://flic.kr/p/Rg5o5m

נהגתי באוטובוס אל עבר העיקול שהוציא אותי מהעיר והביא אותי אל הכביש הבין-עירוני. האוטובוס היה ריק לגמרי, ושעת הערב המאוחרת גרמה לעיניי להיסגר מדי פעם. הייתי יותר שמח, בגלל השקט ששרר בתוך המכונה, מאשר עצוב, בגלל שהמפלצת הזאת זוללת הרבה דלק כדי להסיע אותי בלבד.

בעודי עובר על פני שלטי החוצות, הבחנתי בכך ששיעורי הטלפורטציה מתחילים למשוך הרבה תשומת לב. זו הייתה שיטת תחבורה ייחודית שפותחה בשנים האחרונות. היא ניזונה מרוגע ומסבלנות, ואלו שהשתמשו בה היו חייבים להיות בעלי רישיון. מסיגי הגבול שנתפסו קיבלו עונשים המקבילים לדוחות החנייה. חידוש זה גרם להיעלמות של רוב קווי האוטובוס ולהתרוקנות אוטובוסים מסוימים, כמו שלי.

בתחנת אוטובוס ישנה, שנמצאה בין הכביש ליישוב כפרי קטן, ישב גבר עם שיער חום ארוך ופרוע. הוא לבש חולצה וי כחולה ומכנסיים קצרים בצבע חום. לרגליו היו כפכפים. הוא הרים את ראשו כשראה אותי מתקרב, וקם ממקומו. הוא ניגש למקום המדויק שבו פתחתי את הדלת. כפי שהתברר בהמשך, כיסיו היו ריקים.

"מיהרתי לברוח מאשתי," הוא אמר, גוון של צער בקולו. "לא הספקתי לקחת כסף. תועיל בטובך..."

עיניו הירוקות זזו בבהלה, כאילו שמעולם לא ביקש טובות. החזרתי את מבטי אל הכביש וסגרתי את דלת האוטובוס, על מנת לרמוז לו שיישב.

"תודה, תודה רבה!" הוא אמר בהתרגשות וישב בכיסא הראשון מלפנים. הרגשתי את נוכחותו מימיני והבנתי שהוא סורק אותי.

חמש עשרה הדקות הבאות היו ערבוביה של משפטי שיחות חולין שהתפרצו מתוך הפה שלו. כל פעם שהתחיל לספר על מעשייה חדשה, היה פותח את דבריו במשפט מפואר שתמיד ענה על קריטריונים של פתיחת ספר. היה אפשר לחשוב שיש תנאי לזכותו להיות היחידי שמדבר, והתנאי הוא לפתוח בריתוק הקהל. אפשר היה להסביר את החשק העז שלו לשתף רק בכך שאשתו כבר שמעה את כל סיפוריו. הבחור הצעיר חיפש לעצמו מאזין חדש. זמן ההתרחשות של האירועים תמיד היה העבר הרחוק, וכנראה שעכשיו רצה לנסוע הרחק מהבית כדי לייצר זיכרונות חדשים.

אשקר אם אגיד שהקשבתי לפטפוטים שלו. האמנתי שאדם אחד אינו יכול לגבור בקולו על השלווה שהרגשתי עד עכשיו. למרות שרב הזמן התעלמתי ממנו, סיפור אחד הצליח לחדור אל תודעתי.

"אם הנעורים לימדו אותי משהו, הרי זה שהחיים הם כמו בית מלא בכוסות מפוזרות. בגיל שש עשרה ארגנתי בבית שלי מסיבה. וכמו בכל מסיבה ראויה לשמה, היו בה אלכוהול וכוסות פלסטיק. אני לא אתאר בפנייך את תהליך המסיבה, משום שלא היה בו כל חידוש. ילדים עוברים בכל החדרים של הבית, חוקרים אותו כמו שהיו רוצים לחקור את העולם. הם השאירו, בהיסח הדעת, כוסות פלסטיק בכל חדר ששהו בו. בבוקר שאחרי, התעוררתי בבית ללא כל רוח חיים. הסתובבתי בחדרים והכנסתי את כוסות הפלסטיק - האחת לתוך השנייה. הסתכלתי על הכוסות בשני אופנים. מצד אחד, הכוסות האלה מסמלות עזיבה, ריקנות וסיום. לאסוף אותן היה כמו לאסוף אליי את האנשים שאיבדתי איתם את הקשר. ומצד שני, למרות החד-פעמיות של הכוסות, המסיבות חזרו על עצמן. כמות הכוסות גרמה לי לחשוב שלעולם לא אשאר לבד".