מתי נגיע?

סתם תובנה משכנעת שהיתה לי בשיחה עם אילת ולא בא לי לשכוח:

פרידה

החתולה שלי איזבל מתה היום לפנות בוקר. היא היתה הנשמה שלי. היתה לה יכולת מסתורית להרגיש באיזו מידה אני בוטחת באדם שנכנס אלי הביתה ו/או באיזו מידה אדם מסוים בקטע שלה, ולהגיב בדייקנות. בניגוד לאחותה השחורה והידידותית לילה, איזבל הראתה את פניה בקמצנות רבה. היו אנשים שבאו אלי פעמים רבות אבל מעולם לא ראו יותר מקצה זנבה. היו אנשים שהיא צצה מולם רק אחרי כמה ביקורים, או רק אחרי כמה שעות. והיו יחידי סגולה, קומץ, שהיא התמסרה להם מיד. היא באה אלי באחת השנים הכי קשות בחיים שלי והיתה כמעט מקור העידוד היחיד באותה שנה. היא ליוותה אותי עשר שנים בהרבה תהפוכות. היא היתה הבית. היא תחסר לי מאוד.

מעלה פה כמה רישומים שלה שעשיתי ב-2011.

נתחיל מהסוף. הגשתי את התרגום שלי לסתיו (אלי סמית) לפרס שרת התרבות למתרגמים ולא זכיתי. מקובל באינטרנט שמפרסמים זכיות והצלחות ושותקים על כשלונות, ולדעתי זה חבל מאוד כי נראה לי שיש הרבה יותר מה להגיד על כשלונות. אז בניגוד למקובל באינטרנט, זה הולך להיות פוסט על איך ניסיתי לזכות בפרס שרת התרבות על התרגום של סתיו ונכשלתי.

זאת פעם ראשונה שניגשתי לפרס הזה. עד עכשיו לא היה לי אף תרגום שחשבתי שיש לו סיכוי. תרגמתי ספרי עיון. תרגמתי סיפורי-ז'אנר של קלי לינק. תרגמתי מאמרים של דיוויד פוסטר וואלאס וממואר של רוקסן גיי, מה שנקרא "עיון ספרותי". אני מרוצה מכל התרגומים האלה וגאה בהם, אבל סתיו זה התרגום הראשון שלי שעמד בכל רשימת התנאים שהיו צריכים להתקיים, מבחינתי, כדי לגשת. הוא לא עיון אלא סיפורת, הוא לא סיפורים קצרים אלא רומן, והוא לא ספרות ז'אנר אלא ספרות יפה פרופר, ספרות מיינסטרימית. אחרי עשרים שנה במקצוע, רק עם סתיו הרגשתי שזהו, עכשיו אף אחד לא יוכל להגיד שאני לא מתרגמת אמיתית. ואני גם מרוצה מאוד מהתרגום עצמו. יצא לי יפה, לדעתי. וגם שלושה חברים שאני סומכת על השיפוט שלהם וקראו את המקור אמרו שהוא יפה. למעשה הם השתמשו בתארים מחמיאים יותר אבל זה פוסט כישלון אז לא אפרט ורק אומר שחשבתי שהתרגום ראוי לפרס, ולא רק אני חשבתי ככה. וכתוצאה מכך רציתי מאוד את הפרס וגם קצת ציפיתי לקבל אותו. וכשפתחתי את המייל עם ההודעה שלא קיבלתי, התאכזבתי. מאוד מאוד התאכזבתי.

הסאב-טקסט של הפסקה הקודמת הוא שלא הגשתי מועמדות לפרס לפני שחשבתי שאני הולכת על בטוח. ואני אגיד לכם מה גיליתי על עצמי כשלא קיבלתי את הפרס: גיליתי שמי שמנסה משהו רק כשנדמה לה שהיא הולכת על בטוח, זאת כנראה מישהי שמאוד מאוד מפחדת להיכשל. השבוע הבנתי משהו על הפחד הזה, ועל הקשר שלו לבחירה בקריירה של תרגום. אבל לפני שאגיד מה הבנתי, מילה על למה בכלל ניגשתי לפרס.

קודם כל ניגשתי כי רציתי את הכסף. 27,500 שקל! זה הרבה כסף. יש לי מה לעשות עם 27,500 שקל. היו לי הסתייגויות מלקבל פרס ממשרד התרבות הישראלי, וגם הכנתי אסטרטגיה איך להשקיט את המצפון שלי בנוגע להסתייגויות האלה, אבל רציתי את הכסף וכשהגשתי מועמדות לפרס אמרתי לעצמי שזה רק בשביל הכסף.

אלא שאחרי שהגשתי התברר לי בהדרגה שזה לא רק בשביל הכסף. לאט לאט הבנתי שאולי מה שהכי רציתי זה הכרה. תרגום זאת עבודה קשה שדורשת הרבה כישרון ומסירות, ומלבד התגמול הכספי (הלא גבוה, יש לומר) היא לא זוכה להרבה תגמולים. פה ושם עורכת או עורך יתפעלו מהתרגום שלך, לפעמים מישהו שיכתוב ביקורת על הספר ייזכר לזרוק משפט על התרגום (ולפעמים יורידו לו את המשפט הזה בעריכה), אם מרוצים ממך יזמינו ממך עוד תרגומים, וזהו בערך. פרס שרת התרבות למתרגמים הוא אחד הערוצים היחידים שדרכם אפשר לקבל הכרה ממשית ופומבית באיכות של תרגום וביכולת של המתרגמת. אז בחודשים שחלפו מאז שהגשתי מועמדות לפרס אמרתי לעצמי ולכולם שאני נורא רוצה לזכות כי אני רוצה הכרה.

 רק שהשבוע, כשהתברר לי שלא זכיתי, גיליתי שמתחת לרעב להכרה הסתתר אצלי רעב אחר: הרעב לקבל ציון טוב.

זה נשמע וולגרי, נכון? וגם נורא לא קול. כאילו, למי אכפת ציונים? מי צריך את הגושפנקא הזאת של הממסד? אני אגיד לכן מי צריך: אני צריכה. או לפחות הייתי צריכה, במשך הרבה שנים, ואז היו הרבה שנים שחשבתי שנגמלתי מזה, שאני כבר לא צריכה, אבל כשלא זכיתי בפרס התברר לי שבכלל לא נגמלתי אלא רק נמנעתי, הרחקתי את עצמי במכוון מכל סביבה שיש בה ציונים ודירוגים כי ככל שהמשחק נהיה אמיתי יותר האפשרות שאקבל ציון נמוך נהיתה מפחידה יותר.

כמעט כל הילדות והנעורים שלי הייתי תלמידה מצטיינת. אהבתי לקבל בחזרה מבחנים, אהבתי את יום חלוקת התעודות. בתוך קיום שכולו ערפל – מה אני רוצה? מה אני שווה? במה אני טובה? האם אני חשובה? למי אני חשובה? – ציונים ותעודות היו מקום בטוח, עוגן מוצק ויציב, מסר מהיקום שנערכה מדידה אובייקטיבית ונמצא שלפחות לעת עתה אני שווה. כל עוד הציונים היו טובים, כמובן. ציון נמוך, אם לא הצלחתי לעשות לו מראש דבליואציה, להכריז מראש שהוא לא חשוב, היה חוויה מרסקת. אחד הזכרונות הכי צורבים שלי הוא מכיתה ה'... לא. אני לא אתאר כאן את הזיכרון מכיתה ה' ורק אחזור על זה שוב: ציון נמוך היה חוויה מרסקת. ציון טוב, לעומת זאת, היה חוויה מתקפת.

[יש לי מחשבות מעורפלות על הקשר בין הצורך בתיקוף הזה לכך שבמידה מסוימת אני בת-מהגרים, אבל זה לא לכאן.]

הצורך הקיומי בציונים טובים הוביל למסלול שבו הרבה מהבחירות שלי לא הוכתבו על ידי השאלה מה אני רוצה, מה טוב לי ומתאים לי (לא היה לי מושג מה אני רוצה, מה טוב לי ומתאים לי) אלא במה אני יכולה להצליח, להצטיין. אני לא אפרט כי זה לא הנושא כאן אלא אסתפק באמירה שהדבקות בפרמטר הזה הקרינה על כל היבטי החיים שלי. כולם. במשך כמה שנים זה נראה כמו מסלול בטוח. עד שנכנסתי בקיר.

הקיר הגיע באמצע שנות השלושים לחיי. הייתי דוקטורנטית ומתרגלת בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית. היתה לי הצעת מחקר שזכתה לשבחים, היתה לי מנחה נהדרת, היה לי נושא שעניין אותי, ולא הצלחתי לכתוב. לא הצלחתי לא הצלחתי לא הצלחתי לכתוב. הכתיבה היתה סבל צרוף. ולצד זה, כהכנסה צדדית, התחלתי לתרגם. התרגום היה תענוג. התרגום היה הדבר הראשון בחיים שלי שבא לי "בקלות, בטבעיות ובהנאה" כמו שאומר אריסטו. לא הייתי צריכה להתאמץ כדי לתרגם. זה היה כמו לנשום. זה היה משהו שרציתי לעשות. זה היה משהו שהייתי טובה בו ואחרי זמן לא רב גם הרגשתי וידעתי שאני טובה בו בלי שמישהו מבחוץ ייתן לי ציון. למעשה אחד הצדדים הכי כיפיים בתרגום זה שלא היו ציונים. לא היו מדידות. היו רק עבודה, וכסף (לא הרבה כסף), והסיפוק ממשפט או פסקה או עמוד שיצא לי יפה. הרבה משפטים ופסקאות ועמודים יצאו לי יפה. זאת היתה חוויה חדשה בשבילי, ליצור משהו בשביל היופי והדיוק ולא כדי לעמוד במבחן חיצוני. זאת היתה חירות. אחרי כמה שנים כאלה עזבתי את הדוקטורט ואת האוניברסיטה ונהייתי רק מתרגמת. יצאתי לחופשי.

יש כל מיני דברים שאני כותבת ולא מצליחה לא מצליחה לא מצליחה לגמור, בעיקר איזה פוסט ארוך על קידינג, הסדרה של דייב הולסטיין שג’ים קארי מככב בה וגם גונדרי מעורב בה, פוסט שאני תקועה כבר חודשיים על סף הפסקאות האחרונות שלו ולא מצליחה לצלוח את הסף הזה מסיבות שאני יכולה רק לנחש מהן.

בכל אופן, בינתיים מתרחש פה בזבוז זמן לתפארת אך במהלכו יצא לי להיתקל בכמה דברים מוצלחים ולדעתי גם לקוראות הנאמנות והמתמעטות שלי מגיע להנות מהן. אז ללא פרת’ר אדו.

1. הכי דחוף: התערוכה מיקרופופ במוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית בחיפה, אולי המוזיאון הכי שווה בארץ. התערוכה ננעלת ב-22.6 ולכן יש למהר.

2. האלבום החדש המופלא של אפרת בן צור, לחנים של שירי משוררות (ד. רביקוביץ, ל. גולדברג, ת. אתר). אני גרופי של אפרת בן צור כבר שנים. האלבומים שלה הם תרופה לנפש שלי, ובשבוע האחרון אני לא מצליחה לשמוע כמעט שום דבר אחר. הדבר היחיד שמצליח להשתבץ בין האזנות בריפיט לאלבום החדש הזה הוא פס הקול הנהדר שלה להצגה אליס, שרק עכשיו גיליתי ששוחרר כבר מזמן להורדה חינם. על ההצגה עצמה כתבתי פעם כאן.

3. שנות העשרים של יערה שחורי. אחד התיעודים הכי יפים ומפלחים שקראתי על מה זה להסתובב בעולם בלי סובייקט.

4. אבל הלילה עוד צעיר של ליאת אלקיים. ספר מרסק לפרקים על מה זה להיגרס, כאשה, בגלגלי השיניים של מכונת החתונה, הפריון, העבודה, הבילויים. כדאי מאוד לקרוא גם את הראיון המצוין של ליאת אלקיים עם גילי איזיקוביץ.

בונוס: סטריפ קולע במיוחד של דורותי גרימבל:

(פוסט רחמים עצמיים)

אז נסעתי ללונדון וחזרתי מלונדון (אולי עוד אכתוב על לונדון, יש הרבה מה לכתוב על לונדון אבל לא עכשיו) ואחרי זה נהייתי חולה. לא חולה כמו שהייתי לפני שלושה-ארבעה חודשים, חולה של להרגיש לא כל כך טוב ולהתפנק במיטה ולקרוא ספרי ילדים. חולה-חולה. חולה של גרון עולה באש ושיעול שמבעיר את הגרון עוד יותר וכאב ראש שנולד מהשיעול ולא נותן להתרכז בשום דבר ומתישהו נוספו גם בחילה וחוסר תיאבון שהפך כמעט לצום ואתמול בערב בסופו של דבר גם השתעלתי עד שהקאתי. וידעתי שכדי לשבור את מעגל הקסמים אני צריכה לאכול משהו כדי שאוכל לקחת משהו נגד הכאב ראש כדי שאוכל לישון כמו שצריך ולא רק שינה שתהיה טרף לכאב ראש, אבל כל כך פחדתי מהבחילה וההקאות שלא הצלחתי.

מה שבאמת הייתי צריכה זה שמישהו או מישהי יבואו וישבו לידי בסבלנות ויגידו לי: תחשבי טוב טוב, אולי יש משהו שאת יכולה לאכול עכשיו שלא יעשה לך בחילה? שלא תקיאי מיד? ואז שהמישהו או המישהי האלה יכינו ויגישו לי את הדבר הזה וישבו לידי ויעודדו אותי לאכול אותו ויחכו לראות שאין לי בחילה ושאני לא מקיאה וימזגו לי כוס מים ויתנו לי כדור נגד כאב ראש ויכניסו אותי למיטה ויכסו אותי וישבו אתי עד שארדם.

אבל לא היה אף אחד ובסופו של דבר אני ישבתי לידי בסבלנות ואמרתי לי: תחשבי טוב טוב, אולי יש משהו שאת יכולה לאכול עכשיו שלא יעשה לך בחילה? שלא תקיאי מיד? ואני חשבתי וחשבתי ואמרתי: תפוח. וקמתי וחתכתי לי פלח קטן של תפוח ואמרתי לי: עכשיו תאכלי לאט-לאט. ואכלתי לאט-לאט והתפוח היה חמצמץ ומרענן ובדיוק מה שהייתי צריכה. אז חתכתי לי עוד פלח קטן ואכלתי גם אותו, ואז גם אכלתי כפית אבוקדו כי חשבתי שאולי צריך גם משהו שמנוני לרפד את הקיבה כדי שלא תהיה לי בחילה מהכדור, וישבתי כמה דקות והתגברתי על הקצת-בחילה שבכל זאת עלתה וראיתי שאני לא מקיאה ומזגתי לי כוס מים ולקחתי כדור ונכנסתי למיטה וישנתי כמעט רצוף עד הבוקר וקמתי בלי כאב ראש ובלי בחילה.

הנחות יסוד: הוא רוצה את מי שלא רוצה אותו, היא לא רוצה את מי שלא רוצה אותה.

תהליך: היא לא רוצה ולכן הוא רוצה; הוא רוצה ולכן גם היא רוצה; היא רוצה ולכן הוא כבר לא רוצה; הוא לא רוצה ולכן היא שוב לא רוצה; וחוזר חלילה.

פרשנות: בעצם הוא לא רוצה אותה. הוא רק רוצה שהיא תרצה אותו כדי שיוכל שוב לא לרצות אותה.

הזאב מתחיל בתוכי

(עוד משהו שכתבתי בפייסבוק)

אז קמתי לי בערפילי השפעת ויצאתי לרגע למרפסת ובהיתי בעציץ-קשקשתא שאפרת נתנה לי, ובראש התנגן לו השיר של התכנית, שבעצם לא היתה נכס צאן ברזל של הילדות שלי כי הייתי קצת גדולה מדי בשביל זה, אני מהדור של אות-אות-אות וראש כרוב וריץ'-רץ' ושכונת חיים ודלת הקסמים והצריף של תמרי ואחר כך זהו זה, עוד מהפרקים הראשונים בשחור-לבן ותפאורה מינימליסטית וחולצה ותקליט ו-414155, תודה ששאלתן. מה פתאום היתה התכנית שאחותי הקטנה צפתה בה באדיקות ואני ליוויתי מהצד בצפייה אירונית של ראשית גיל ההתבגרות, ואף על פי כן השיר של התכנית נתקע לי בראש ועד היום אני יודעת אותו בעל פה אבל עד היום לא ממש חשבתי עליו עד שעכשיו בערפילי השפעת וכו'.

ובכן ילדים וילדות, הבה נתבונן במילות השיר שכיכב בפסקול של כה רבות ורבים מאתנו בשלהי שנות השבעים. אזרו אומץ כי זה לא יהיה קל.

מה פתאום / לאה נאור

=============

קוראים לי קישקשתא

קישקשתא זה שמי

כמעט ושכחתי: שלום!

אני שר ורוקד לי כמעט בעצמי

בתוכנית מה פתאום

אני שר בעצמי ורוקד עם עצמי

ומספר סיפורים לבד

מוחא גם כפיים - למי?

לעצמי!

והכל בעצמי!

כמעט...

אני שר - מה פתאום?

אני מוכשר? מה פתאום?

והכל בעצמי...

מה פתאום? מה פתאום? מה פתאום?

תשאלו מה פתאום הם קוראים לי קישקשתא:

באמת, מה פתאום?

מה פתאום!

(באדיבות שירונט)

בחיי שזה אחד מפזמוני הילדות הכי עצובים ששמעתי, ומיד אוכיח זאת באותות ובמופתים.

חישבו נא על היצור הירוק המסכן הזה, יחיד בסוגו בין יצורי אנוש גדולים וחזקים ממנו, קטן וחסר אונים ודי פגיע, עם אחד השמות המטופשים ביקום, שנאלץ לבדר את עצמו מבוקר עד ערב – לשיר לעצמו, לרקוד עם עצמו, לספר לעצמו סיפורים לבד, ולבסוף גם למחוא כפיים לעצמו. הכל בעצמו, כמעט.

וכאילו לא די בבדידות הנוראה הזאת של מי שצריך להמציא את עצמו בשביל עצמו בכל יום מחדש, להיות הבדרן והקהל הנצחי והבלעדי של עצמו כי אף אחד אחר (כמעט) לא יעשה זאת בשבילו, בפזמון אנחנו מקבלים את מקהלת הקולות השוללים והמערערים: "אני שר – מה פתאום? אני מוכשר – מה פתאום? והכל בעצמי – מה פתאום? מה פתאום? מה פתאום?" שנאמר: נדמה לך שאתה כזה שווה? תמשיך לחיות באילוז', מותק.

ולסיום, כמו כדי לחתום את החוויה הקיומית המסויטת הזאת, מגיעה השאלה: "תשאלו מה פתאום הם קוראים לי קשקשתא?" והתשובה הסרקסטית המתבקשת: "באמת מה פתאום?"

(נזכרתי שהבלוג הזה הוא בין היתר ארכיון של דברים שכתבתי בפייסבוק. אז הנה)

פקחתי עיניים ונזכרתי שהיום יום המע"מ ושקראתי איפשהו באינטרנט שאפשר לדווח עד חצות הלילה ולא עד שש וחצי בערב כמו שחשבתי ואז אמרתי לעצמי שאבדוק את זה באתר מע"מ ברגע שאקום מהמיטה כי למה לדחות לשש וחצי את מה שאפשר לדחות לחצות ואז כדי לדחות את הקימה מהמיטה שכבתי וחשבתי על הדחיינות שלי.

לאורך השנים היו לי כל מיני שמות והסברים לדחיינות שלי. קראתי לה עצלנות. קראתי לה חולשת רצון. קראתי לה הפרעת קשב. קראתי לה פרפקציוניזם כתירוץ לאי עשייה. קראתי לה חרדת ביצוע. קראתי לה פחד משעמום. קראתי לה פינוק. כל התשובות נכונות.

אז הבוקר כששכבתי במיטה חשבתי בין היתר על התרגום שחודשיים רבץ כמעט-מוכן במחשב שלי, רק חיכה שאברר כמה קצוות קטנים עם חברות בחו"ל ושאשלים שני ציטוטים בספרייה. חשבתי על הספר שערכתי והתקנתי והגהתי ואיך כל פעם שהגיעה עוד הגהה עם כמה תיקונים קטנים אחרונים היא שכבה לי כמה ימים באינבוקס עד שפתחתי את הקובץ לחמש-דקות-עבודה שנדרשו כדי לבדוק ולהחזיר אותו למעצבת. חשבתי על הבקשה לתמיכה בספר שרק צריך לשפץ אותה טיפונת לפי דרישות הקרן המממנת וכבר שבועיים אני לא מצליחה להביא את עצמי לבצע את המשימה הפעוטה הזאת. חשבתי איך בא לי שיבוא רובוט ויסגור בשבילי את הקצוות הפעוטים האלה, יבצע את כל המטלות הקטנות כדי שאני אוכל רק לתרגם ולערוך ברצף.

כי אני לא באמת עצלנית. אני יכולה לעבוד כמו חמור. אני יכולה להיכנס למנהרות של עבודה באורך שבועות וחודשים. אבל כל זה קורה רק אחרי שאני מתחילה.

כי זאת הבעיה האמיתית שלי: להתחיל. מדבריות ואוקיינוסים של שיתוק יכולים להשתרע ביני ובין כל התחלה של משימה. לא רק לפני מטלות קשות או מעיקות. לפעמים גם לפני משהו כייפי. לפעמים בא לי לראות פרק בסדרת טלויזיה אבל אני לא מרשה לעצמי כי עוד לא עבדתי מספיק ואז אני מבזבזת שעתיים על איזו הסחת דעת מטומטמת כי אסור לי לראות את הפרק לפני שאעבוד מספיק אבל אני לא מצליחה להתרכז בעבודה כי בא לי לראות את הפרק. כאלה. פעם סיפרתי למישהו על החלום שלי לכתוב רומן גרפי. הוא שאל: אז למה את לא עושה את זה? אמרתי לו: כשאתה רוצה לעשות משהו, אתה פשוט ניגש ועושה אותו? הוא אמר: כן. הבנתי שבמובן חשוב הוא ואני לא משתייכים לאותו מין טבעי.

הקושי הזה להתחיל מגיע בכל מיני רזולוציות. זה יכול להיות השיתוק שבא לפני ההתחלה של עבודה גדולה, ספר חדש שצריך לערוך או לתרגם. זה יכול להיות הקושי להתלבש ולהתארגן כדי לנסוע להוצאה או לצאת לקניות או לחברים או להופעה או לים או סתם להליכה על הכרמל. זה יכול להיות הקושי להחליט אם לראות טלויזיה או לקרוא ספר או לשטוף כלים או לבשל או לתרגל יוגה או לרדת לאכול פלאפל. זה יכול להיות הקושי להתניע מחדש באמצע עבודה, כשאני נתקלת במשפט או ביטוי שלא מיתרגם או נערך לי בקלות ותוקע לי את המוח ולפעמים צריך פשוט להחליט שאין ברירה אלא לסמן אותו במרקר ולהמשיך הלאה ולקוות שבסיבוב הבא יצוץ איזה פתרון. לפעמים אני מסוגלת לבזבז שעה או שעתיים על משפט או ביטוי כזה, ובסוף מתייאשת ומסמנת במרקר וממשיכה הלאה ובסיבוב הבא פותרת את זה בן-רגע.

הכי נוח לי עם משימות גדולות, כאלה שצוללים אליהן לכמה שבועות או חודשים ומתקדמים יותר ויותר מהר עד שמגיחים בקצה השני ומעבירים למישהו אחר שמעכשיו זאת הבעיה שלו ולא שלי. הכי כיף היה כשהייתי רק מתרגמת כי אז היו לי רק משימות גדולות כאלה. אז היו לי הרבה פחות התחלות. דרך אחרת לנסח את הדחיינות שלי היא לומר שאני לא טובה במולטיטאסקינג.

לקושי התמנוני הזה יש ביטויים בכל אזורי החיים. למשל קשה לי לעשות סמול-טוק וקשה לי לפלרטט ולכן לפעמים אני מצטיירת כקרה ולא נגישה ומתקשה לקשור חברויות חדשות וקשרים "רומנטיים". לכן אני מצטיירת כ"כבדה" ואולי זה נכון, אולי אני באמת כבדה. למשל קשה לי לנקות ולסדר. למשל קשה לי לשלם חשבונות. למשל קשה לי לענות למיילים. כמעט תמיד נפער איזה מרווח, ישנה המשימה וישנו הביצוע וביניהם יש סדק שלהרבה אנשים אחרים הוא דק כשערה אבל בשבילי הוא תהום שצריך לקפוץ מעליה.

עם השנים למדתי להערים על הקושי הזה, לעשות סלף-האקינג. לדוגמא, גיליתי שהרבה פעמים זה עניין של הגדרה. למדתי להגדיר משימות לא כמטלות בדידות אלא כחלק מאיזה רצף. להתייחס בפחות דרמטיות לאירוע המבודד. למשל אם קשה לי להתחיל לתרגל יוגה אז המשימה לא מוגדרת כלתרגל-יוגה-עכשיו אלא כלתרגל-יוגה-לפחות-שלוש-פעמים-בשבוע ולכן כל אירוע שבו אני קמה ופורשת מזרון ומתרגלת יוגה הוא לא התחלה חדשה אלא המשך של המשימה-המתמשכת-לתרגל-יוגה-לפחות-שלוש-פעמים-בשבוע. למשל בתקשורת בין אישית, לא לראות בכל שיחת טלפון או מייל או פגישה אירוע שצריך להתכונן אליו ואוי ואבוי אם לא אהיה במיטבי אלא להבין שלכל אדם יש מעלות ומורדות, שיאים ורגעי שפל, ואם הפעם יצא תקוע ולא מוצלח אפשר לקוות שבפעם הבאה יהיה יותר טוב. למדתי שקשרים בין בני אדם הם יצורים מתמשכים ותהליכיים והגרף חשוב יותר מהנקודות שעליו. דרך אחרת להגיד את זה היא לומר שלמדתי להיות פחות קיצונית ויותר קז'ואל. דרך אחרת להגיד את זה היא לומר שהתבגרתי. אני חושבת שזה דבר טוב. ועכשיו אלך לדווח מע"מ. אבל קודם עוד קפה.

מפגש הרה אסון בין פסגה מושלגת והר געש. ואף פעם לא היה ברור מי זה מי.

שלושה ספרים מומלצים של שלושה גברים לבנים שתרגמתי או ערכתי

[נזכרתי לפתע שהבלוג הזה אמור לתפקד גם כארכיון של דברים שאני כותבת במקומות אחרים, או משהו. אז הנה משהו שכתבתי בפייסבוק בשבוע הספר שהיה ביוני ועלה אח”כ בבלוג המעולה החיים עצמם]

1. ציטוטים

 "זה שהרבה אנשים אוהבים משהו לא אומר שזה לא טוב"

[אני בשיחה עם אתי, לפני שנים]

 "דרכו של איש מחונך הוא לדרוש את הדיוק בכל סוגיה וסוגיה רק באותה מידה אשר טבע הנושא מאפשר אותה. ברור שכשם שאצל המתמטיקאי אין להסתפק בדברים המשברים את האוזן, כן אין לדרוש הוכחות חותכות מפי הנואם."

[אריסטו, אתיקה ניקומאכית ספר ראשון סעיף שלישי, תרגום יוסף ליבס]

 2. הקדמה לא מאוד מעניינת, אפשר לדלג

 בכל שנה ביוני בא החג האהוב עלי, אח רביעי לשלושת הרגלים ובו אני מקיימת את מצוות העלייה לרגל לכיכר רבין עוד מימים שהיתה כיכר מלכי ישראל. רק שבשנים האחרונות החלפתי צד, פעם הייתי בצד של הקונים והיום אני מאחורי הדוכנים. משנה לשנה גדל מספר הספרים שאני מעורבת בהם – כמתרגמת, כעורכת, כלקטורית או סתם כצ'יר לידר חצי-רנדומלית – ולכן משנה לשנה יש לי יותר על מה לדבר עם האנשים שמעבר לדוכן, האנשים שאני הייתי פעם, ומשנה לשנה זה נהיה יותר כיף. הפעם היה כיף במיוחד כי יכולתי להמליץ על ארבעה ספרים יקרים במיוחד ללבי שראו אור השנה

 3. הספר הראשון – להבין קומיקס מאת סקוט מקלאוד

[אני תרגמתי ומיכל פז-קלפ מהוצאת כנרת ערכה את התרגום, מילולית וגרפית – והיתה שם טונה עבודה גרפית. הספר יצא בשיתוף פעולה של הוצאת כנרת וסדרת "קו אדום אמנות", הוצאת הקיבוץ המאוחד]

 גבירותי, רבותי וכל מי שגם וגם או לא ולא: את הספר הזה אתן חייבות לעצמכן. לא, ברצינות. אין לכן מושג באיזו התרגשות א/נשות אומרות לי, כשאני מספרת שתרגמתי את להבין קומיקס ושהוא ראה אור בעברית, עד כמה הספר הזה שינה את חייהן, טלטל את עולמן, היה התנ"ך שלהן בגיל ההתבגרות וגם אחר כך. ובצדק.

 העובדות היבשות תחילה. להבין קומיקס הוא ספר על קומיקס בקומיקס. סקוט מקלאוד, יוצר קומיקס אמריקאי רב זכויות, לקח על עצמו לכתוב ספר קומיקס עיוני  שמנתח מהו מדיום הקומיקס, מה מייחד אותו מסוגי מדיה אחרים (למשל ספרות או קולנוע), כיצד הוא פועל ומפעיל את הקורא/ת ומהו תהליך היצירה שלו. אם זה נשמע לכן יבש, אתן טועות טעות מרה. הספר הזה קצבי ודחוס, מסעיר ומרגש, מאיר ואף פוקח עיניים. הוא יסחוף אתכן כך שלא תוכלו להניח אותו מהיד, ואחרי שתקראו אותו שום דבר לא ייראה לכן אותו דבר. הוא יעשיר את ההתבוננות שלכן ואת ההבנה שלכן, הוא יחדד את היכולת שלכן לפרש מידע מילולי וחזותי, ועל הדרך הוא ילמד אתכן המון דברים על אמנות, על יצירה, על שפה ובעיקר על קומיקס. זה המבוא הכי טוב שאני מכירה לא רק לקומיקס אלא גם לתיאוריה חזותית, לאמנות, לספרות וליצירה. הוא מתוחכם אבל נגיש להפליא, הוא דקדקני ואחראי אבל גם כייפי ומצחיק, הוא מלא קריצות והפתעות והוא רווי בהתרגשות המיוחדת שמעוררים בנו אותם ספרים נדירים שבהם אנחנו מרגישות שהמחבר/ת מדבר/ת אלינו הקוראות בגובה העיניים ופותחת לנו שער לעולם חדש וקסום. הוא מתאים לכל אחת ואחד מגיל 12 עד 120 ומעלה, הוא ישנה את חייכן, ואתן תקראו אותו יותר מפעם אחת. ודעו לכן שלא צריך להיות חובב/ת קומיקס כדי להתאהב בו: המון א/נשות שבימים כתיקונים לא מתקרבות לקומיקס אמרו לי בהפתעה כמה הן נהנות ממנו.

 4. הספר השני – טבעו של הכיף מאת דיוויד פוסטר וואלאס

[קובץ מאמרים של וואלאס שתרגמתי בנושא ספרות וכתיבה שיצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד. מי שהגתה, ליקטה וערכה אותו זאת נגה אלבלך. יצא בסדרה "ספרית פועלים – סיפורת", הוצאת הקיבוץ המאוחד]

 יש משהו משותף לספר של וואלאס ולשני הספרים האחרים ברשימה, והדבר המשותף הזה, שפורט לי על מיתר גדול ומהדהד בנשמה, הוא עיסוק אינטנסיבי, שלא לומר אובססיבי, במנגנוני הפעולה של יצירות מהסוג שמכונה, לעתים בזקיפת חוטם קלה, "פופולריות". אני רוצה לדבר קצת על הדבר הזה עכשיו.

 פעם סיפרתי למישהו בהתלהבות על איזה סרט או סדרת טלויזיה שאהבתי באובססיה, מן הסתם באפי או דוני דארקו או Let the Right One In (בגרסת המקור השוודית כמובן), והוא הקשיב כי לא היתה לו ברירה ובסוף אמר לי משהו כמו כן, אני מבין מה את רואה בזה, אבל בואי, זאת לא אמנות, זה בידור. לא מעט שנים חלפו מאז אבל התשובה שלו עדיין נעוצה לי בראש. אני עדיין מוצאת את עצמי לפעמים חושבת עליה, מתקוממת נגדה, מתווכחת אתה. מודדת מולה יצירות שאני אוהבת: אמנות או בידור? כי כשאומרים על יצירה שהיא בידורית, בואו לא נתכחש, בדרך כלל מתכוונים לומר שהיא נחותה, חנפנית, ומזה משתמע כמובן שמי שאוהב את היצירה הזאת הוא לא בדיוק אנין טעם. ולא שיש לי בעיה עם זה, כלומר לא שיפריע לי לגלות שיש לי טעם קלוקל. אבל אם יש לי טעם קלוקל אני רוצה לדעת את זה, לאמץ את זה, לעשות מזה נר לרגלי. וזה מה שאני לא מצליחה לעשות: כי ברגע שאני באמת אוהבת יצירה מסוימת, ברגע שהיא משתרגת לי בנשמה, אני לא יכולה שלא למצוא בה רבדים של תחכום ומשמעות ולחשוב שהיא יצירה טובה. ואז מה זה אומר, תגידו לי? זה אומר שאני מרמה את עצמי? שאני ממציאה תיאוריות מנותקות מהמציאות כדי להצדיק בעיני עצמי את האהבה שלי לתוצרים מסונתזים של תרבות שיווקית חנפנית? האם אני הופכת ליצור נלעג שמתפייט על הבוקה והטרואר של קוקה קולה?

 נראה לי שאמרתי מספיק כדי שתבינו את הצמא שלי לקרוא דברים חכמים שיזרו איזשהו אור על היחס שלי למה שמכונה בידור, על המתח בין ההנאה העצומה שאני מרגישה הרבה פעמים כשאני "צורכת" יצירה פופולרית לבין האשמה והפחד שאולי ברגע זה אני הופכת לקורבן חסר דעת של מניפולציה שיווקית. אני לא יודעת מי טבעה את הביטוי גילטי פלז'ר, אבל אם אפגוש אותה יום אחד אני אכרע ברך לרגליה בהכרת תודה.

 סלבוי ז'יז'ק, שגם ספר שלו תרגמתי פעם, כאילו מתעסק במתח הזה, מזווית של פסיכואנליזה וביקורת פוליטית-תרבותית. ז'יז'ק כותב יפה ומתוחכם והוא מכיר הרבה בדיחות טובות, אבל הוא לא באמת נותן לי תשובות לשאלות שמטרידות אותי. יש משהו ציני ומרוחק בעיסוק של ז'יז'ק בנושא הזה. אני מדמיינת אותו כמו חוקר מבריק במעבדה, אחד שיודע לנתח נהדר את התגובות של החולדות אבל מבחוץ, מהצד השני של זגוגית האקווריום. זה לא הניתוח שאני מחפשת. אני החולדה ואני רוצה ניתוח מבפנים, מנקודת המבט של החולדה. אולי לא החולדה שמתרוצצת במבוך אבל גם לא חולדה שיצאה לגמרי החוצה מהמערה/אקווריום ומשקיפה בהתנשאות על אחיותיה. נגיד חולדה שמתנדנדת על דופן האקווריום, לא פה ולא שם. או חולדה שהיא גם פה וגם שם.

 סקוט מקלאוד, כפי שאולי יכולתן לקרוא בין השורות של הפוסט הקודם, מתקרב לזה אבל לא מגיע. הוא מאוהב בקומיקס – מדיום של יצירה פופולרית פאר-אקסלנס – והוא לא מסתיר את המאוהבות שלו ולא מתבייש בה. להבין קומיקס הוא שיר השירים של הקומיקס, ספר שבו מקלאוד מונה אחת אחת את מעלותיה של האהובה שלו ומסביר למה כולנו צריכות לאהוב אותה כמוהו. הוא מתאר את האהבה שלו מבפנים, לא בפרמטרים פסיכולוגיים או כלכליים אלא בפרמטרים אסתטיים, וזה נפלא. סקוט מקלאוד מסביר לי נהדר את הצד של הפלז'ר וכאמור לכולכן כדאי מאוד לקרוא את הספר שלו. אבל מקלאוד לא מתעסק בכלל בצד של הגילטי, אולי כי הוא לא מרגיש שום אשמה, ועל זה אני אומרת – אשריו וטוב לו, אבל אני לא שם. לצד הניתוח האסתטי אני צריכה שמישהו יכיר גם באשמה ובאמביוולנטיות שלי, ובשביל זה אני הולכת למלך האשמה והאמביוולנטיות, הלוא הוא דיוויד פוסטר וואלאס.

 וואלאס מבין את הצד של הגילטי, אוהו כמה שהוא מבין אותו. האשמה מבצבצת כמעט מכל שורה של המאמר הכי ארוך והכי חשוב (לטעמי) בספר טבעו של הכיף, שכותרתו היא "E UNIBUS PLURAM: טלוויזיה וסיפורת אמריקאית". במאמר הזה, שהתרגום שלו תופס כמעט 90 עמודים בספר, וואלאס מדבר על הנזקים שמוצרי הרדי-מייד של הטלוויזיה גורמים (היום כבר אפשר לומר גרמו) לסופרים שגדלו על ברכיה ולספרות שלהם. אני לא אכנס כאן לפרטי הניתוח שלו, מי שרוצה לדעת שתקרא את הספר. כדאי לקרוא את הספר! אני רק אגיד שמבין השורות עולה שוואלאס צפה בהרבה טלויזיה. הרבה מאוד טלויזיה. ושהוא ביקורתי כלפיה אבל גם מאוד מאוד מוקסם ממנה. ושהוא לא מתכחש לביקורת אבל גם לא לקסם, והוא משתדל ככל יכולתו לתת ביטוי כן והוגן לשניהם.

 מצד שני, לצד הביקורת על המוצרים הבידוריים של הטלויזיה, וואלאס (לאו דווקא במאמר הזה) ביקורתי מאוד גם כלפי מה שנחשב באותה תקופה, סוף שנות השמונים / תחילת שנות התשעים, כספרות "איכותית" – שבאותן שנים נטתה לכיוונים די מעייפים של מטא-ספרות. בראיונות אתו ביוטיוב, וגם בחלק מהמאמרים בספר הזה, אפשר לראות אותו מדבר על כך שהספרות של זמנו שכחה אולי שקריאה לא אמורה להיות שיעורי בית אלא כיף, ולפעמים גם מזכיר איך נראית ספרות שלא שוכחת את המחויבות שלה לכיף. תראו לדוגמא מה הוא כתב על דוסטוייבסקי: "אחד הדברים שהקנוניזציה וחובות ההגשה בקורסים מסתירים הוא שדוסטוייבסקי הוא לא רק דגול – הוא גם כייפי. ברומנים שלו כמעט תמיד יש עלילות מעולות, מזעזעות ומסועפות ודרמטיות להפליא. יש רציחות ונסיונות רצח ומשטרה וסכסוכים של משפחות לא מתפקדות ומרגלים, בחורים קשוחים ונשים יפהפיות ומופקרות ונוכלים שמנוניים ומחלות חשוכות מרפא וירושות מפתיעות ונבלים חלקלקים וקנוניות וזונות." (לפעמים ממש בא לי לזמן את וואלאס בסיאנס לבינג' של צפייה בשובר שורות או סמוך על סול, כל כך הייתי רוצה לקרוא ביקורת שלו על הסדרות האלה. הסמויה ירדה מהמסך חמישה חודשים לפני מותו, אני קצת כועסת שהוא לא כתב עליה כלום.)

 אני חושבת שוואלאס היה חותם על מה שפראן ליבוביץ אמרה בהקשר של ג'יין אוסטן: כשאני קוראת, אני רוצה שייקחו אותי. אני רוצה להיסחף. תגידו מה שתגידו על מוצרי בידור, לסחוף הם יודעים, וואלאס ידע להעריך את היכולת הזאת לסחוף, גם אם כמוני הוא לא יכול שלא להרגיש אשם כשהוא נסחף. הוא שותף להיסחפות והוא שותף לביקורת על ההיסחפות הזאת אבל הוא מבקר גם את המבקרים שמסתכלים בבוז על ההיסחפות הזאת ואת הסופרים שכותבים ספרות שלא סוחפת. וואלאס הוא דוגמא מובהקת למי שיושב על דופן האקווריום במעבדה, לא פה ולא שם. והוא מבטא בצורה נהדרת וחדה וקולעת את הנוף שנשקף ממרומי הדופן הזאת, וכמה היא דקה וחותכת בטוסיק ולא נוח לשבת עליה לאורך זמן. אז אם גם אתן יושבות על הדופן הזאת, ואם כמוני אתן אוהבות לקרוא דברים שמנסחים בצורה מדויקת וקולעת את מה שאתן מרגישות, כנראה טבעו של הכיף הוא ספר בשבילכן.

 5. הספר השלישי – הגשר מת מאת יונתן תורג'מן

[ספר מקור שערכתי, יצא בסדרה "קו אדום אמנות", הוצאת הקיבוץ המאוחד]

 סוד מחדר העריכה: כבר בשלב די מוקדם של כתיבת הספר יונתן אמר לי שיהיה בו פרק על שלמה ארצי, ואני התחלחלתי. מה יש לך לכתוב על שלמה ארצי? כן, המנגינות שלו יפות ונדבקות, וכן, בילדותי קצת סגדתי ל"שוטי שוטי ספינתי", אבל איך אפשר להתייחס ברצינות למישהו שכותב שורה כמו "צמרמורת יש לי מקיפוח גם"? יונתן אמר שזה לא פתוח למשא ומתן ושאם בסוף העבודה אני לא אשתכנע ששלמה ארצי יוצר חשוב, מבחינתו הוא נכשל במשימה שלקח על עצמו בספר הזה. (ספוילר: לא נכשל.)

 אריסטו, בציטוט שבראש הפוסט הזה, אומר שלכל דיסציפלינה רמת הדיוק שלה, ושלצפות מדיסציפלינה אחת (נגיד אתיקה) לרמת הדיוק והחומרה של דיסציפלינה אחרת (נגיד מתמטיקה) זה סימן של חוסר חינוך. בפרפרזה על זה אני אגיד שלכל מדיום ולכל ז'אנר של יצירה פרמטרים משלו לאיכות, ושלחפש במדיום מסוים (נגיד קומיקס) את מדדי האיכות של מדיום אחר (נגיד ספרות) זה סימן של פיל בחנות חרסינה. אני לא יודעת אם הציטוט המסוים הזה מאריסטו עמד לנגד עיניו של יונתן, שהוא אריסטוטלי מושבע, אבל אפשר בהחלט לתאר את הגשר מת כמסע חיפוש אחר מדדי האיכות שבאמצעותם אפשר להעריך יצירות במדיום שהוא מכנה "שיר יומיומי" ואחרים קוראים לו שיר פופולרי או פזמון ואני, כדי לוודא שתבינו במה מדובר, אומר שמדובר פשוט בשירים ששומעים ברדיו.

 כי באמת, איזה סוג של יצירה יכול להיות דוגמה מובהקת יותר לגילטי פלז'ר? אני נוסעת במונית ביום שישי אחר הצהרים וברקע מתנגן "על המחנה נדלק ירח" ואני יודעת יודעת יודעת שמיליטריזם וכיבוש ואינדוקטרינציה ואיך שירים מתבנתים אותנו ללכת לצבא ומה הצבא עושה לאנשים שהוא פוצע והורג ומדכא ומה הצבא עושה מהאנשים שמתגייסים אליו ואיזה מעשים של הטרדה מינית ואונס וסתם סקסיזם מצוי ומשפיל היו בכל אותם מחנות שלווים ופסטורליים שמתוארים בשיר, ואני יודעת גם עד כמה השיר הזה ודומיו היו פס הקול המגדיר של ישראליות לבנה ומדומינת שהדירה מתוכה רבים כל כך, ובכל זאת אני לא יכולה שלא לשיר אותו בראש ולהיווכח בחצי גאווה וחצי מבוכה שאני יודעת את כל המילים ולהנות מהמנגינה וקצת אפילו להצטער כשהוא נגמר. כל הגילטי וכל הפלז'ר בקפסולה של ארבע וחצי דקות.

 הכי קל ומתבקש, בשבילי לפחות, להתכחש לפלז'ר. כלומר להתבייש בהנאה שלי ואז לפטור אותה בציניות ולומר שהיא בסך הכל נוסטלגיה למשהו שחקוק בי מהילדות ומהנעורים. הכי קל, במילים אחרות, לתת להנאה שלי הסבר חיצוני, ביוגרפי-סוציולוגי, ולא הסבר פנימי, אסתטי. להציג את השיר כמניפולציה, להסביר למה הוא ושירים אחרים מפעילים אותי מבחינה פסיכולוגית אבל לא לחשוב ברצינות למה בעיני הנפש שלי, שלמרבה התדהמה והעלבון לא מצייתת לצווי התודעה הפוליטית שלי, הם פשוט יפים.

 יונתן לא בוחר בפתרון הקל הזה. הגשר מת הוא ספר לא פסיכולוגי ולא סוציולוגי במפגיע. גם במקומות שבהם הוא מגיע אל סף הסוציולוגיה והפסיכולוגיה, מקומות שבהם את כמעט מתחננת שיחצה טיפה את הסף הזה, שיביא קצת מהסאבטקסט אל פני השטח, הוא לא זז מילימטר מהאסתיציזם הפורמליסטי שלו. יהי לסאבטקסט אשר לסאבטקסט, אנחנו באנו לדבר פה על שירים, לא על החברה הישראלית וגם לא על נבכי הנפש של הגבר הישראלי המצוי (אם מדברים למשל על ש. ארצי). הסאבטקסט פועם מלמטה ומבעבע בין השורות מעצם הצורך הבוער לכתוב את הספר הזה, שהוא כולו כתב הגנה ואמנת יסוד של מדיום השיר הפופולרי, בעברית ובשפות אחרות, אבל הספר נצמד לשירים בלבד, מפרק אותם לגורמים ומראה את המנגנון האסתטי המורכב שמחולל את הדבר הזה ששירים ברדיו עושים לנו,  מסביר את היכולת שלהם לשאוב אותנו למשך כמה דקות אל תוך עולם משלהם, ולמה קשה כל כך לעזוב שיר באמצע מרגע שהתחלנו להאזין לו.

 כי שיר יומיומי, כך מסביר לנו הספר, הוא לא סתם "חיבור של מילים ומנגינה, משהו שפשוט בא ביחד". כבר אמרתי שיונתן אריסטוטלי טוב ומי שמכירה את הפרשנות של ג'ונתן ליר לאריסטו אולי השתכנעה שאריסטו מעמיד מטפיזיקה של תהליכים (דווקא יונתן לא השתכנע אבל מהכפת לי, זה הפוסט שלי). ושיר יומיומי, לפי מטפיזיקת השירים של יונתן תורג'מן, הוא תהליך. תהליך של מעבר ממילים (שהאתר שלהן הוא הבית) אל מנגינה (שהאתר שלה הוא הפזמון). זאת התזה של הספר בקליפת אגוז, אבל היופי של הספר הוא לא רק בתזה עצמה אלא בעיקר באופן שבו הוא מדגים את התזה הזאת על עשרות שירים מכל קורפוס הפופ/רוק הישראלי, ובעיקר, כאמור, על השירים של שלמה ארצי, שכפי שכבר רמזתי, אני לפחות השתכנעתי מהספר בחשיבותו כיוצר. המון שירים וחלקי שירים זוכים בספר הזה לניתוח מפורט ומותח שמראה באותות ומופתים איך רכיבים שונים של המלל, הלחן, העיבוד ולעתים אפילו הביצוע תורמים בשיר המסוים הזה לתהליך שמביא אותנו מהקוטב המילולי אל הקוטב הניגוני. הספר הזה הוא בין היתר מדריך האזנה – הוא ישנה את האופן שבו אתם מקשיבים, באחריות – ולמי ששואף לכך, הוא יכול גם לשמש מדריך לכתיבת שירים. ועל הדרך, בעיני, הוא גם בית ספר לאיך כותבים ספר עיון, הספר הכי מקורי וחדשני שיצא לי לערוך מעודי.

 שלוש שנים בערך לקח ליונתן לכתוב את הספר הזה, והשנה המייסרת מתוכן הוקדשה לשלמה ארצי, שאפילו יונתן נאלץ להודות שלכתוב עליו זה (בפרפרזה שלי) לצלול אל נבכי תודעתו של הדוש הישראלי – חוויה לאו דווקא נעימה, כפי שרבות מכן ודאי יודעות. את הייסורים האלה אולי לא רואים בספר, אבל בין השורות עולה דמותו של הדוש ומבצבצת המודעות להיבט שכיניתי כאן הגילטי. ולמרות זאת, עם כל המודעות לצדדים הבעייתיים שבשירים של שלמה ארצי ואולי בפופ/רוק הישראלי בכלל, יש כאן גם אהבה גדולה לקורפוס הזה וכבוד רב גם ליצירה וגם למשיכה שלנו אליה ולהנאה שלנו ממנה. במובן הזה הגשר מת הוא הצלע הרביעית במרובע ששרטטתי: הוא לא כותב על המדיום רק מבפנים, באהבה נטולת ביקורת כמו מקלאוד, גם לא רק מבחוץ, בצינה מרוחקת כמו ז'יז'ק, גם לא מהדופן, לא פה ולא שם, באשמה שגובלת בשנאה עצמית כמו וואלאס, אלא מבפנים וגם מבחוץ, באהבה וגם במודעות ובביקורת. הוא בדיוק מה שהייתי צריכה ולא ידעתי.

 6. הגילטי והפלז'ר, קומה שנייה (ויש גם ספר רביעי)

אז אחר הצהרים צנח עלי מצברוח כה דפוק שנהיה ברור שאין מרפא זולת הים. חיפה לא תל אביב, פה ללכת לים זה מבצע, במיוחד בשבת. צריך אוטובוס והאוטובוסים לא תכופים אבל הייתי גיבורה ויצאתי ותפסתי את האוטובוס ונסעתי לחוף שקמונה ומצאתי נקודה שווה מול הסלעים והוצאתי בלוק וטוש והתחלתי לרשום.

רשמתי ורשמתי וכשהדף היה כמעט מלא הרמתי את העיניים והסתכלתי אחורה וראיתי יצור אנושי צעיר מאוד שעמד על סלע ממש מאחורי ועקב לי אחרי הרישום מעבר לכתף. יצור אנושי דק וחיוור עם משקפיים וחולצת טריקו גדולה ומכנסי שלושת רבעי ושיער בלונדיני בתספורת שרובה גלח אבל למעלה יש שיער ארוך חלק אסוף בקוקו קטנטן.

היצור האנושי הקטן נבהל כשראה שהבחנתי בו וכמעט ברח, אבל אני חייכתי והוא נרגע ואמר בקול דק “אתם מציירים ממש יפה”.

אמרתי תודה והצעתי לשבת לידי. ההצעה נענתה בסירוב אבל לא בהסתלקות. שאלתי “אתה בן או בת?” בן. אמרתי שאני בת ושאלתי איך קוראים לו. קיבלתי תשובה, נאמר שהיא היתה סלבה. נידבתי את השם שלי והתחילה להתפתח שיחה על ציור בצבע ובשחור לבן, מהמציאות ומהדמיון, בבית ספר ובחוג ציור. אחר כך דיברנו על תספורות, על ההבדלים בין שיער חלק ומתולתל, על לימוד עברית בפרט ושפות בכלל, משם עברנו לתרגום, לקומיקס, לתרגום קומיקס ולכתיבה. סלבה שלומד בכיתה ב’ שאל שאלות חכמות וסיפר דברים מעניינים ואמר כל מיני דברים שרבים מהם גרמו לי להנהן ולומר “כן, גם אצלי זה ככה”. ברגע מסוים השתררה שתיקה, אני התבוננתי בשמש השוקעת ורציתי לשאול את סלבה אם הוא אוהב לבוא לים ולהסתכל על השמש והגלים, אבל סלבה הקדים ושאל אותי בדיוק אותה שאלה. השיחה נמשכה עוד כמה דקות עד שסלבה נרעד קצת ואמר שקר לו ושהוא ילך לאמא שלו להתנגב. נפרדנו ואני החלפתי חיוכים עם ההורים שלו, שכל אותו הזמן עסקו בענייניהם במרחק של כמה מטרים מאחורינו. אחר כך קמתי והתחלתי ללכת דרומה על הסלעים לאורך החוף, קפצתי מסלע לסלע כאילו אני בת 12. כשהגעתי למקסים חתכתי למטרונית וחזרתי הביתה. מצב הרוח השתפר, קצת בגלל הים, קצת בגלל הרישום והרבה בגלל סלבה. הלוואי שיהיה לו קל וטוב בחיים כי מגיע לו.

בשורשי שערי אחז בי איזה אל.

רָמַצתי בווֹלטים הכחולים שלו כמו נביא במדבר.

 הלילות נטרקו מֵרְאוֹת כמו עפעף של לטאה:

עולם של ימים לבנים קרחים בשקע חסר צל.

שעמום נִשרי נעץ אותי בעץ הזה.

אילו היה אני, הוא היה עושה אותו דבר.

אין לי כוח לערוך, מעלה כמו שזה.

אני אבנה את הדיבור שלי על קולאז' של דברים שלא אני כתבתי.

ניטשה:

בניגוד לכל אלה השוקדים לגזור את האמנויות מעקרון אחד ויחיד כמקור חיים בלעדי לכל יצירה אמנותית, הצמדתי אני מבטי בשתי אלהויות האמנות של היוונים, אפולון ודיוניסוס, ורואה אני בהם את נציגיהם החיים והמוחשיים של שני עולמות-אמנות נבדלים זה מזה מעומק השרשים של ישותם ועד לצמרות מטרותיהם. אפולון ניצב בפני כשר הזיכוך של עקרון ההתפרטות, ורק על ידו ניתן להגיע נאמנה לגאולה שבתדמית: בעוד אשר תרועתו המיסטית של דיוניסוס מנפצת את קסם ההתפרטות והדרך פתוחה אל אִמות ההווייה, לפני-ולפנים של גרעין כל הדברים.

(הולדת הטרגדיה מתוך רוחה של המוסיקה, תרגום ישראל אלדד, עמ' 96)

ניטשה מבחין בין שתי צורות של אמנות, האפולינית והדיוניסית.

האמנות האפולינית, שהכי מיוצגת באמנות הפלסטית, היא האמנות של ההתפרטות, אמנות התדמית. אמנות שעושה סדר, אם תרצו, וכל סדר הוא תמיד תדמית. זאת אמנות שמייצגת ועל כן בעצם מסתירה (תחשבו למשל על פסל של פוסידון כייצוג של סערה בים, או על פסל של הדס כייצוג של השאול).

ואת מה האמנות האפולינית מסתירה? את אותו דבר שבא לידי ביטוי באמנות הדיוניסית, שהדוגמה המובהקת לה היא המוזיקה. הדבר הזה הוא הממשות עצמה, התהום שאי אפשר לבטא בשום ייצוג מסודר. הכאוס. הסערה, הר הגעש, השאול.

ניטשה טוען שהטרגדיה היוונית המוקדמת היא צורת אמנות שהצליחה להטמיע לתוכה את שני הקצוות האלה של האמנות, כאשר העלילה היא הצד האפוליני, צד ההתפרטות, ואילו המקהלה השרה מייצגת את הצד הדיוניסי, את המקום שבו הגיבור, הפרט, מתאיין ואנחנו מתאחדים עם משהו קדמוני, לא אנושי:

בשום פנים ובדרך ישרה אי אפשר לגזור את הטראגי ממהותה של האמנות כפי שהיא בדרך כלל נתפסת על בסיס הקאטיגוריה היחידה של התדמית והיופי; רק מתוך רוחה של המוסיקה נוכל להבין את החדווה שבהכחדת הפרט. כי רק בדוגמאות מוחשיות של הכחדה כזאת מובהר לנו הפינומן הנצחי של האמנות הדיוניסית המביעה את הרצון במלוא עוצמתו כלוּ חבוי הוא מאחורי עקרון ההתפרטות, ואת חיי הנצח שמעבר לכל עולם התופעות ולמרות כל ההכחדות.

(הולדת הטרגדיה עמ' 100-101)

 בטרגדיה אם כך באים לידי ביטוי ביצירה אחת שני הקצוות: הקצה האפוליני מתבטא בעלילה שעוברת על הגיבור, ואילו הקצה הדיוניסי מתבטא בשירת המקהלה. אבל ככל שאני מבינה, אצל ניטשה שני הקצוות האלה של הטרגדיה נשארים ככה – שני קצוות שאיכשהו חיים בכפיפה אחת ביצירת אמנות אחת. ניטשה לא טורח ללכלך את הידיים וממש להסביר את המנגנון שמחבר את הקצוות האלה לדבר אחד בעל אחדות אורגנית משלו.

כץ, במחזה פופר של חנוך לוין, אומר:

אני לא יודע. תאמין לי שאני לא יודע. לא פעם ולא פעמיים חשבתי על זה ושברתי על זה את הראש, ועד עכשיו אין לי מושג איך זה קורה. לי זה לא קרה. גבר ניגש לאשה, עומד מולה, ו... כאן נגמר הדמיון שלי. כלומר, הוא חוזר אלי, הדמיון, כשהם כבר יושבים בחדר, על המיטה, חבוקים. מה הוא יכול היה להגיד לה באמצע, את זה אני לא מסוגל להעלות על הדעת. האמצע חסר לי. האמצע.

זה מה שחסר אצל ניטשה, האמצע. מה שמחבר בין האפוליני לדיוניסי, בין ההתפרטות של התדמית לחדווה שבהכחדת הפרט, חדוות ההיבלעות בכללי. בין העלילה של הגיבור לבין המקהלה, הכורוס. האמצע חסר, ובניסוח אחר – אין גשר.

אז זה המקום לצטט מתוך "הגשר מת":

להבנה של הגשר כרגע פרגננטי, כזה ש"תופס" משהו מהאיכות של הבית שעבר מצד אחד ומהפזמון שעתיד לבוא מצד שני, יש פנים מוכרות: בדומה לאל הרומי יאנוס (הפטרון של הגשרים והמעברים בכלל) הגשר מגלם את האפשרות לשלב בגוף אחד – במהלך תנועה רציפה אחת – אלמנטים הטרוגניים שמזוהים עם הקצוות (המנ־עד) של השיר, הבית המילולי והפזמון המוזיקלי.

 ובמושגים ניטשאניים: הגשר בשיר הבנוי הוא זה שעליו אנחנו עוברים מהקצה האפוליני – הבית שהוא האתר של המילים, של הייצוגים הפרטניים – אל הקצה הדיוניסי – הפזמון (כורוס) שהוא האתר של המנגינה, של הביטוי הלא מילולי שהפרט נבלע בו ("עכשיו כולם ביחד").

ניטשה אומר בהקדמה להולדת הטרגדיה שהספר שלו בוסרי, לא בוגר. ואפילו שאיפה אני ואיפה ניטשה, אני רוצה לומר שבמובן אחד לפחות זה נכון. כי באמת יש משהו אדולסצנטי בלהצביע על שני הקטבים הקיצוניים של הקיום, הקוטב האפוליני של התרבות והתדמית והקוטב הדיוניסי של ההיבלעות האקסטטית, ולא לנסות אפילו להסביר איך אפשר לחיות עם ובין שני הקטבים האלה בלי להיקרע. והרי כולנו, אלה מאתנו שעוד לא נואשו ממלאכת החיים, ממשיכים לחיות בין שני הקטבים האלה. אז איך?

במובן הזה בדיוק הספר של יונתן הוא בעיני ספר בוגר. כי הוא נדבק לשאלה הזאת ולא מוותר. הוא לא מוכן להסתפק בתשובה הסתמית "זה פשוט בא ביחד", הוא מוכרח לצאת ולחפש את המנגנון שמאפשר לנו לנוע בין הקצוות – את הגשר.