זה כל מה שנשאר לי משנים של כתיבה בלי לשמור במגירה (רק באתרים ובלוגים שכבר לא קיימים)
מוזר. במקום להניח לך להעלם במעמקי התודעה לצד עוד מי יודע כמה פרצופים ואיברים תלושי מידע, יוצא שאת דווקא נחרטת עמוק יותר. עמוק מספיק כדי שאתחיל לפקפק אם את באמת נראית כך או שכבר מברשות בלתי נראות עוברות לאורך הגוף שלך ומטשטשות כל זיכרון בנוגע לקימור או כיעור. דווקא הפגמים זה החלק הכי מושך, כשראיתי אותך בפעם הראשונה הדבר הראשון שרציתי היה לומר לך כמה זה יפה שאת פגומה ואיך לזיין אותך ירגיש אמיתי לעומת כל מיני בובות מוקפדות שעומדות רק איפה שהאור מחמיא.
אני חושב שבכל לילה את מופיעה אצלי, גם אם זה לשבריר שניה בין פרצוף אחד לדגדגן של אחרת, בתוך כל ערבוביית הצבעים שנמרחת לי על תאי המוח גם את שם, בין אוסף השדיים תחת כפות הידיים, בין כל החרוזים החפוזים ושאריות הטמטום שמקבלות אישור להתאוורר טיפה, אחרת הלחץ בראש היה הורג אותי יום אחד. דמייני אותי נושך לך את השפתיים ושנייה אחר כך את נשארת לבד עם תאי המוח שלי, נוזלים לצד המיצים שלך. אני זוכר שאת עדינה, בטח המילים האלו מחלחלות אותך, מלכלכות, אבל אני מחייך כשאני חושב על זה, אז משהו בזה כנראה בכל זאת בסדר.
אני אמור להפגש עם אחת. היא תזכיר לי אותך ואולי יהיו לה פגמים אחרים, בינתיים זה נדחה מספיק פעמים בשביל שאתחיל לקלל בלב, אבל לא במידה מספקת, כי אני מקלל גם כשטוב, המילים נשארות דומות אבל אני מחייך יותר. את חושבת שאוכל לעשות שם מה שלא העזתי איתך, אני יכול לראות את הפנים שלה מולי ולהרגיש את ההכרח הזה לדחוף דברים, למשוך בכח ולהרחיק, להפעיל לחץ מתון רק בשביל הרכות הזו. את יודעת בדיוק למה אני מתכוון, אפילו שאת כרגע לא. אני יודע שאת יודעת שאני יודע עד כמה את רוצה שאדע כמה קרובים אנחנו לכל החרא המזדיין הזה ורחוקים בו זמנית רק בגלל כל מיני דברים ששנינו יודעים שהם בעצם זניחים, אבל למדנו לרקום סביבם כל כך הרבה, שהם הפכו לתירוצים אולטימטיבים ומחסומים מצוינים.
אני רוצה לשבור אותך. במובן הטוב. ואז להתמודד עם השאר, זה כבר יהיה סיוט
