New Story has been published on https://enzaime.com/hagit-f-heart-transplant/

HAGIT F. - HEART TRANSPLANT

“This has been one of the most meaningful years of my life, and, as weird as it may sound, one of the best experiences of my life,” remarks Hagit of Israel on her experience of receiving a heart transplant.

Hagit was in her 20’s when she was diagnosed with a genetic heart disease, Cardiomyopathy; a heart disease that had taken her mother’s life.

It was recommended that Hagit travel to the United States to increase her odds of finding a heart donor. “I was received by the international department [at Ochsner]. They take care of the international patients from outside of the US.”

“I met with the head of the transplant clinic Dr. Ventura, who is an amazing person, and was followed by their professional, friendly, caring staff,” she remembers. “During the time that I spend waiting in the list, I toured New Orleans and found it a live, beautiful city with warm welcoming people. I was really impressed and quite overwhelmed. I found a small but strong, united, and amazing Jewish community. I realized that New Orleans is the best place ever, after Israel, of course!”

I am so grateful and full of appreciation to Ochsner Medical Center and their staff.

Nine months later, on Yom Kippur evening, Hagit was finally called in for surgery. “The surgery was successful and my recovery was so easy and fast that I was discharged from the hospital after only 10 days!”

Then began the rehabilitation process. “I felt stronger every day and my condition got much better than before the transplant, so 6 months after my transplant I was discharged back home to Israel.”

As Hagit recovers, she remembers her mother and her battle with the same disease, “She is always with me and I know how happy she would have been to see me like this.”

שלום, זאת חגית כאן שוב. בעקבות הפוסט האחרון שלי קיבלתי המון פידבאקים ושאלות ורציתי לענות ולהסביר קצת כאן על המהות של העדכונים. אני מרגישה בזמן האחרון הרגשתי קוצים ביד צמאל. אני הולכת ברחובות ומרגישה לא בטוחה. אני חושבת שכדי שנרגיש טוב, נצטרך את התמיכה של כל אומת ישראל. נתקלתי אתמול בבחור שהסתכל אליי, חייך ואמר: “תגידי, מה... אמרו לך פעם שאת דומה לאשתי הראשונה?” הסתכלי במבט חולמני ועניתי: “מה יש לך אישה ראשונה?” הוא השיב לי בפרצוף מבולבל ואמר: “לא.” מאז אני לא מצליחה לישון בלילות, כבר לא אוכלת, לא עונה למיילים, לא מוציאה את מיצי, הגור שלי, לטיול, איבדתי חשק לחיות. אני מפחדת להגיד לילדים שלי שזרקתי את דג המחמד שלהם לאסלה. אני תמיד אומרת לבן הבכור שלי, ערן, לך לאיבוד או שלא תלך בכלל. הוא עוצם את עיניו, מחייך חיוך רחב שמגיע עד האוזניים ואומר: “אמא, אני הומו.” אני משפילה מבט, מוציאה את הסכין ואומרת לו: “ערן, היום אתה מת.”. מחר אני יוצאת לטיול עם גיסתי לחוות הנמלים בירושלים. שמעתי מזג אוויר פיצוץ. אני קוראת לכל הקוראים שלי לבוא גם, אולי נתראה, אני אשב ליד העץ ואחלק חתימות ואצטלם עם מעריצים תמורת מחיר סמלי. כמה פעמים הסתכלתם על עצמכם מול המראה ואמרתם: “מה עם המציאות שנכפתה על הערבים בישראל עקב הפיכתם למיעוט במדינה השולטת בהם והנמצאת בעימות עם שאר בני עמם הפלסטיני ואף עם חלק ממדינות ערב, שהביאה להעמקת רמת המודעות הפוליטית ולהגברת נכונות לתרום למען שינוי המצב שלהם ושל בני עמם?”. אני נגעלת ממידת ההשפלה הישראלית, מידת הכישלון, הגאווה הנכזבת. לפני שאני הולכת לישון, אני מביטה למעלה, לאלוקים, ומתפללת לשלום.

עד פעם הבאה, צוות מלבן.