#chibur lev

קא. ביאור להזמר "למנצח על שושנים"

שמעתי כ"ג אדר א' תש"ג

למנצח, מי שכבר ניצח.

על שושנים, היינו השכינה הקדושה, שענינה הוא התהפכות מאבל ליום טוב וששון. וכיון שיש בה הרבה מצבים עליות וירידות, הירידות נקראים "שושנים", מלשון "הכהה את שניו". שאין לענות על שאלות רשע, אלא הכהה את שיניו. מהרבה הכאות, זאת אומרת מהרבה הכהה שיניו, באים לידי שושנים. לכן יש בה הרבה בחינות ששון. לכן נקראת בלשון רבים - שושנים.

לבני קרח. מלשון קרחה, שהשערות נקרחו. שענין שערות הוא סוד הסתרות, מלשון סערה. וזה ידוע "לפי צערא, אגרא [לפי היגיעה - השכר]". היינו בזמן שיש סערות, אזי הוא מקום עבודה, וכשמתקן באה על הסערה בחינת שערה, בסוד "זה השער לה'". ובזמן שהאדם כבר תיקן כל הסערות, שכבר אין לו שום הסתרות, אזי אין לו כבר מקום לעבודה, ואם כן אין לו כבר מקום לשכר.

נמצא, שבזמן שהאדם בא לבחינת "קׂרח", כבר לא יכול להמשיך בחינת אמונה, שנקרא שער לה', שאם אין השער לא יכול להכנס בהיכל המלך, יען שזה היסוד, שעל בחינת אמונה נבנה כל הבנין.

ו"בני קרח" מלשון בינה, שהם הבינו שענין קרח הוא בחינת שמאל שממנו נמשך הגיהנום, לכן הם רצו להמשיך את הידידות שהיה להם מקודם, היינו מזמן שעבר עליהם בסוד "ה' שמעתי שמעך ויראתי" (בזהר בראשית ד' ב'). היינו, מזמן דעבר, בכח הזה שהמשיכו, היה להם כח לעמוד במצבים ולילך מחיל לחיל. וזה סוד ש"בני קרח לא מתו", היינו ע"י שהבינו שאם נשארים במצב של בחינת קרח לא יכלו להמשיך חיים, אזי לא מתו.

משכיל שיר ידידות, היינו שהשכילו, שהשיעור ידידות עם הבורא יתברך הוא בשלימות.

רחש לבי, ענין התרחשות שהוא בלב, הוא בסוד "מליבא לפומא לא גליא [מהלב לפה - לא מתגלה]". היינו שאין מה להוציא מפה, שהוא רק בחינת קבלה בלב, בסוד מתרחשן בשפתוון [נלחש בשפתיים].

דבר טוב, אמונה נקרא דבר טוב.

אומר אני, מעשי למלך, שבזמן שהוא מקבל את האור אמונה, אזי הוא אמר "מעשי למלך", ולא לעצמו. ואז הוא זוכה לבחינת:

לשוני עט סופר מהיר, שהוא זוכה לבחינת תורה שבכתב, שהוא סוד לשונו של משה רבינו עליו השלום.

יפיפית מבני אדם, שהוא אומר להשכינה הקדושה, שהיופי שלה הוא מבני אדם. זאת אומרת, ממה שבני אדם חושבין עליה, שהוא בחינת "מה בכך", דוקא מזה נולד היופי.

הוצק חן בשפתיך, ענין חן שייך דוקא בדברים שאין להגיד שבחים. ומכל מקום רוצים אחר הדבר. אזי אנו אומרים, שהיא בעלת חן.

קפד. ההבדל בין אמונה להשכל

שמעתי ט"ו שבט תש"ט טבריא ההבדל בין האמונה להשכל.

יש מעלה בהאמונה, שהוא פועל על הגוף יותר משכל, מסיבת שהיא קרובה להגוף. שהאמונה היא בחינת מלכות, והגוף מתיחסת להמלכות. לכן היא פועלת עליו.

מה שאין כן השכל, שהוא מיוחס לט"ר, אינו יכול לפעול כל כך על הגוף. אבל יחד עם זה יש מעלה להשכל, שהוא נבחן לרוחני, בערך האמונה שהיא מיוחסת להגוף. וברוחניות יש כלל, ש"אין העדר ברוחניות" ו"כל פרוטה ופרוטה מתקבצת לחשבון גדול".

מה שאין כן האמונה הנבחן לגשמיות, שנקרא בחינת פירוד. שאין שום הצטרפות בגשמיות. אלא, מה שעבר, אין. שמה שהיה בעבר, אינו מצטרפת להוה ועתיד. לכן, הגם בבחינת אמונה להדבר, שהוא פועל עליו בשעת מעשה במאה אחוז מערך שהשכל פועל, אבל הוא רק פועל לפי שעה. מה שאין כן השכל, הגם שהוא פועל רק אחוז אחד, מכל מקום האחוז הזה נשאר קבוע וקיים. לכן במאה פעמים הוא מצטרף לאותו שיעור, שהאמונה היתה יכול לפעול בפעם אחד. מכל מקום בבחינת אמונה, כשיעבוד מאה פעמים, הוא ישאר באותו המצב. מה שאין כן בבחינת השכל, הוא ישאר אצלו בבחינת קבוע וקיים.