KabClip - העולם החדש והמאוזן

אחרי הילדים שמעבירים וירוס, בשלב הבא יעביר וירוס כל מי שחי בסביבתנו: כלב, חתול, חיה קטנה, ג'וק בפינה, זבוב, ציפור, ולא נוכל למנוע את ההדבקה. כי האוויר ספוג כולו בשנאה בינינו, והוירוס עובר דרכו בחופשיות. לכן לא יעזור גם מרחק של מאתיים מטר אחד מהשני, לאגו שהוא יותר גדול כל פעם. כי אנחנו בעצמנו מכניסים וירוסים של שנאה בכל העולם סביבנו, חלקיקי שנאה שמתגלים בכל הרמות, בילדים, בחיות, בצמחים. ואם לא נתקן את היחסים בין בני האדם, אז תתפשט המגמה השחורה הזאת, ופתאום נגלה וירוס קורונה בכל מזון ארוז וקפוא ב'סופר', בחתיכת גבינה, בנקניק, בעגבנייה, במלפפון, בבקבוק מים, בכל מה שמגיע לתוך המבצר הפרטי והמוגן שלנו, וזה יביא את הסוף שלנו. כי אף תחזית היא לא לטובתנו, אם לא נשפר את היחסים בינינו לקשר טוב ויפה, לאותו קשר של חיבור ואהבה, שהוא בלבד מבטל את הוירוס הזה.

האנשים צריכים להכיר מה עומד לפניהם, את הרע שיש בהם, שכוח הרע מצייר לנו את תמונת העולם. לכן אין לנו מה לצפות לתופעות טובות. מספיק שיחקנו עם הטוב בלי שכל ובלי שום התחייבות, כמו ילדים קטנים. ועכשיו נצטרך להכיר את הסיבה לכל הרע שמתגלה, שהרע הזה נמצא בנו. ולכן בעם ישראל במיוחד, וגם ביתר המדינות, ילך ויגדל הקיטוב בכל מיני צורות של קיטובים, ימין שמאל, שחור לבן ועוד. כדי שנראה את האגו שלנו בכל תפארתו של כוח המזיק, ונכיר מי זה האגו שלנו, ואז נרצה לצאת ממנו.

אנחנו נמצאים רק בתחילת הכרת המצב, איפה אנחנו נמצאים, ולאן אנחנו צריכים להגיע. שצריכים להשתדל בינינו לעבוד וללמוד ולחשוב, כדי להכיר לאט לאט ובהדרגה, עד כמה אנחנו רחוקים. כי כמה שנהיה יותר גדולים במשיכה לחיבור, היצר שלנו יהיה יותר גדול, ויהיו בינינו יותר כוחות של פירוד. ולכן אפשר להתקדם רק אם הולכים בשני קווים, קו חיבור וקו ריחוק. דרך מעניינת מאוד, שממלאה לנו את כל הכלים, כי מכירים את כל הבריאה ופותחים את כל העולמות, שמעבר לגלקסיה שלנו. ואז מגיעים לסיום התיקונים, למצב שכל הבריאה היא שלנו.

אנחנו נולדים בעולם הזה כמו כל החי והבהמה. אבל בניגוד לכל החיות, אנחנו צריכים לחנך את עצמנו ואת ילדינו, דור אחר דור, להידמות לבורא. זה החינוך הנכון, ואין שום חינוך אחר חוץ ממנו. אלא בצורה פרקטית לעסוק דור אחר דור בחיבור בינינו, באהבה בינינו. כי כל דור ודור נולד בצורה אגואיסטית, וכל דור ודור צריך לקבל חינוך לאהבת הזולת, להשפעה לזולת, כדי להתקדם לתיקון הכללי.

וירוס קורונה לא גרם לריחוק חברתי, כי ריחוק חברתי היה בינינו לפני כן. אלא סידר לנו ריחוק גיאוגרפי זה מזה, לפי הריחוק הפנימי בינינו, של דחייה זה את זה. ולכן בזמן הסגר שכולנו יושבים יחד בבית, מתגלים בינינו יחסים לא מתוקנים. אבל האנשים לא מקבלים דרך כלי התקשורת, כל מיני צורות יפות של טיפול במשפחה, שמסביר להם איך להיות מחוברים יחד בצורה טובה, שנבריא את עצמנו ואת כל החברה. לא מושכים אותם כל אחד מתוך עצמו על ידי כל מיני סדרות, לצפות יחד  בפעולות מעניינות במסך המשותף, שמסבירות איך להתגבר יחד על הרגשת הסגר בדירה, שמורגש בהם כמו תא בבית סוהר. הבעיה היא, שהעם לא קיבל טיפול נכון גם לפני התקפת הקורונה, וגם בזמן הנגיף הוא לא מקבל טיפול לחיבור יחד, ולכן כולנו סובלים, ולא מבינים מה לעשות. כי בן אדם מודרני לא בנוי להיות תקוע בדירה יחד עם כל המשפחה, גם ההורים ביניהם, וגם הילדים עם ההורים. ורק טוב שאין נשק בבית.

אחרי שמתגלה ריב בעשיריה, צריך להתעורר מחדש ולעלות מעל הריב. כלומר, לברר מה קרה ולהתחבר יחד. ולא לעזוב את המצב בלי לברר שום דבר. אלא להבין למה הביאו לנו את המריבות, שדווקא בהתגברות מעל המחלוקות נוכל להתקדם. ואם מזלזלים במריבות, וממשיכים הלאה כאילו כלום לא קרה, אז לא מתקדמים. והכי קל זה ללכת הלאה בלי להתמודד. ובמיוחד לנשים, שיש להן יכולת להבליג ולא להתייחס. אבל ברוחניות זה לא עוזר להתקדמות, כי חייבים להגיע למצב שברור לכולם מה עושים, וכולם מתכופפים כלפי ההתקדמות למטרה.

היקום הגדול האינסופי שלנו, כלל לא קיים ברוחניות. הוא אפילו לא תופס בה מקום של נקודה אחת. כי מקום ברוחניות זה לא מקום בגשמיות. כל הגשמיות שאנחנו מרגישים כחיים שלנו בעולם הזה, היא בכלל לא נמצאת ברוחניות. כל החיים שלנו על פני כדור הארץ, המרחקים שעוברים, הכוכבים והגלקסיות שרואים וחוקרים, הם לא קיימים מעבר לתפיסה שלנו. הכל תופעות חשמליות במוח, כמו שחולמים חלום בזמן שינה, שנמצאים בחוסר הכרה, ומדמיינים כל מיני דמיונות. ולכן אין שום דבר אמיתי בחיים שלנו, חוץ מאותה הזדמנות להתעורר ולעלות מעל החלום, מעל התפיסה השקרית. חוץ ממנה כל החיים שלנו מנותקים מהחיים האמיתיים. ורק שחוזרים למציאות האמיתית, אז רואים ש'היינו כחולמים', ואין לרוחניות שום קשר עם מה שהיה שם בחלום הדמיוני.

המשבר צריך להיות אצלנו בפנים. ואז כתוצאה מהמשבר בפנים, צריך להיות לנו יחס חדש לחיים, לקשר בינינו, לחברה, לעבודה, למטרת החיים, למהות החיים. וירוס הקורונה לא צריך לעשות מאיתנו משהו אחר, חוץ מלהראות לנו איזה חיים חדשים אנחנו צריכים לקבוע בינינו. לגרום לנו עוד יותר ריחוק פיזי ועוד יותר קירוב פנימי, ולא חזרה לשגרה, כי כל האנושות כבר נמצאת במצב אחר. נפתח לנו דף חדש, יחס חדש לחיים, קשר חדש בינינו. לא תחרותי כמו שהיה קודם, אלא הרגל חדש לשבת בשקט בבית, ולא לפרק ולרוקן את כדור הארץ לתועלת עצמנו. כדי שלאט לאט נתקבץ יחד כאגודה אחת, כל האנושות כעם אחד, למבנה של פרצוף רוחני, ראש, תוך, סוף. וזה כל תפקידה של הפנדמיה הזאת שנקראת 'וירוס הקורונה'.

מי שהולך עם חיסרון, מתוך החיסרון מתחיל להתפתח. ומי שאין לו חיסרון,  הוא נמצא בעולם מלא רמזים, אבל לא מרגיש. וזה ההבדל בין אדם שמתפתח ורוצה לדעת הכל כמו ילד, לבין בן אדם שהוא לא מפותח, שאין לו חיסרון. לכן כולנו יחד צריכים כל הזמן לבקש לעלות חיסרון, לעלות תפילה, איך אנחנו מגיעים לכוח השפעה, לתכונת החסד, ליחס של חסדים. באיזו צורה להיות מחוברים בינינו, כדי כל הזמן להיות מכוונים אליו.

מדען גשמי מגלה את המציאות ברשת של השכל והרגש הגשמי שלו, שפועלים בה כוחות על מנת לקבל. מדען רוחני (מקובל) מגלה את המציאות ברשת של השכל והרגש הרוחני שלו, שפועלים בה כוחות על מנת להשפיע. במדע הרגיל מדען חוקר מה שמגיע לידו, לפי כמה שיש לו כלים ברגש ובשכל. ולכן הוא מגלה אותה מציאות שנתפסת באגו שלו, במוח הארצי שלו. אבל מקובל מתקשר למציאות שנמצאת סביבו דרך החברה. הוא מרכיב ובונה את המערכת לפי מידות השתוות הצורה בינו לבין הבורא, ולפי זה הוא מגלה את המציאות העליונה.

אני מקווה מאוד שהכרת הרע, שמורגש עכשיו בכולם על ידי וירוס הקורונה, וכל מה שקורה עכשיו בעם, ייתן לכל אחד ואחד אפשרות לראות בצורה נכונה את עצמו, את העם ואת המדינה. אבל לא בטוח שזה ישנה משהו, כי אנשי ממשל התנפלו על העם והמדינה, ואונסים אותה לכל הכיוונים, העיקר להרוויח, ולא דואגים למדינה. ואז הילדים שגדלים לידינו, אותו נוער שמסתכל עלינו, ממשיך הלאה מה שקיבל מאיתנו, שהעיקר להשיג מקצוע מכניס, וחוץ מזה לא איכפת כלום. ולכן אין ערכים 'רוחניים', ערכים אזרחיים, למען הצבא ולמען המדינה, אלא עַם אדיש, שהוציאו ממנו כל העוקץ, שרואה איך הכל מכור, ולא יכול להשפיע על כלום. כי הקמנו בתוך החברה הישראלית צורות חיים, שאוכלות אותנו מבפנים כמו סרטן. ולכן נעלמו כל ההבחנות הנכונות והטובות שהיו לנו, ואנחנו כבר לא חזקים יותר כמו שהיינו, וקופת המדינה הולכת ומתרוקנת, והעם כולו מאבד את צדקת הדרך. אין יותר על מי לסמוך, לא דתיים וחילונים, ולא שמאלנים וימניים, אלא רק על אותו חסד עליון, שלא נותן לאויבים שלנו להתאחד נגדנו. אבל אנחנו אין לנו כלים עוד יותר להתחבר, כדי לגלות בתוכנו את כוח האיחוד, ועל ידי כוח האיחוד למשוך את האור העליון. למרות שזה מה שנשאר לנו לעשות, וזאת התקווה האמיתית והאחרונה שיש לעם הזה.

מדען גשמי מגלה את המציאות ברשת של השכל והרגש הגשמי שלו, שפועלים בה כוחות על מנת לקבל. מדען רוחני (מקובל) מגלה את המציאות ברשת של השכל והרגש הרוחני שלו, שפועלים בה כוחות על מנת להשפיע. במדע הרגיל מדען חוקר מה שמגיע לידו, לפי כמה שיש לו כלים ברגש ובשכל. ולכן הוא מגלה אותה מציאות שנתפסת באגו שלו, במוח הארצי שלו. אבל מקובל מתקשר למציאות שנמצאת סביבו דרך החברה. הוא מרכיב ובונה את המערכת לפי מידות השתוות הצורה בינו לבין הבורא, ולפי זה הוא מגלה את המציאות העליונה. 

העליון מוליד אותנו, בורא בנו חיסרון, ואנחנו צריכים לברר את החיסרון הזה. או להישאר עם האגו באותו מקום, או לעלות מעל האגו, ולהשתמש בהרגשת החיסרון, כדי להגיע לחיסרון רוחני. להעדיף חיסרון רוחני, חיסרון להשפעה, על פני חיסרון גשמי, חיסרון לקבלה. ואז את הפער בין שני הרצונות, בין הרצון לקבל והרצון להשפיע, לעלות למעלה כמ"ן, כבקשה לקבל כוח להתגבר על הרצון לקבל, וכוח להפעיל את הרצון להשפיע. כך אנחנו מעוררים בעליון כוח להביא לנו אור, שבו אור חסדים ואור חכמה. והאור שמתחיל לטפל בנו, הוא שמביא לנו הכרת הרע והכרת הטוב.

יש שתי גישות ללימוד כתבי הקבלה: א) לימוד שכלי כמו באוניברסיטה. ב) לימוד רגשי שהוא התפעלות והתרגשות בתוך הרצונות. כלומר, אפשר ללמוד את הקבלה כחכמה מדעית, כמו שלומדים באוניברסיטה. לשרטט שרטוטים מורכבים איך האור עובר מלמעלה למטה ואיך החיסרון עולה מלמטה למעלה. אבל הלימוד הנכון הוא להבין את השרטוטים מבפנים בצורה רגשית ולא בצורה שכלית. כי כל מה שכתוב בספרי הקבלה, מתרחש ברגש, ברצון לקבל של האדם. לכן כל מה שאני לומד בשיעורי הקבלה, אני צריך לרצות להשיג, ואז לבקש ולדרוש שזה יתגלה בי בהרגשה.

יש שתי גישות ללימוד כתבי הקבלה: א) לימוד שכלי כמו באוניברסיטה. ב) לימוד רגשי שהוא התפעלות והתרגשות בתוך הרצונות. כלומר, אפשר ללמוד את הקבלה כחכמה מדעית, כמו שלומדים באוניברסיטה. לשרטט שרטוטים מורכבים איך האור עובר מלמעלה למטה ואיך החיסרון עולה מלמטה למעלה. אבל הלימוד הנכון הוא להבין את השרטוטים מבפנים בצורה רגשית ולא בצורה שכלית. כי כל מה שכתוב בספרי הקבלה, מתרחש ברגש, ברצון לקבל של האדם. לכן כל מה שאני לומד בשיעורי הקבלה, אני צריך לרצות להשיג, ואז לבקש ולדרוש שזה יתגלה בי בהרגשה.

אני מרגיש רע כלפי מישהו, ולא יכול לעשות כלום עם המחשבה הרעה הזאת. לכן אני מחזיק את המחשבה בתוכי, הפוך מהרצון שלי, ושומר שלא תתפרץ ממני. כך אני מצמצם את המחשבה הרעה, ויכול בגלל שהיא רעה בלהזיק למישהו, להפוך אותה לטובה. לסובב את עצמי לעשות נגד רצוני, להתגבר על הרצון שלי, ולחשוב איך לעשות טוב לזולת. המאמץ הפנימי, זה שאני לא יודע איך לבצע את ההיפוך הזה, ומבקש מהטבע העליון שיעזור לי. ואז הכוח העליון נותן לי אפשרות להתגבר על הרע שבי, ולהפוך אותו לטוב, לפתוח אותי לכיוון השפעה לזולת. להפוך מחשבה רעה על מישהו, למחשבה טובה על מישהו, כדי להחזיר דווקא לעליון. זה נקרא לעשות 'מסך ואור חוזר', בצורה פרקטית לכסות באהבה את כל הפשעים של האגו שלי.

יש עולם פיזי שפועלים בו בדרגות דומם, צומח, חי. ויש עולם של מדבר, ששייך רק לדרגת אדם, למי שרוצה להידמות לכוח השפעה, לכוח חיבור ואהבה. בעולם של דרגת מדבר כל הפעולות צריכות להיות רק בדרגה של יחס לזולת. כלומר, במקום לחשוב רע על הזולת, לחשוב טוב על הזולת, ובעצם לחשוב טוב על כולם. לרצות להתקרב אליהם ולהתאחד עימם, במחשבות וברצונות, כדי להרגיש זה את זה, מעל הגופים ומעל העולם הזה. להרגיש שכולם שייכים לכוח אחד, שמאחד אותנו סביבו, והוא בתוכנו, ואנחנו בו, וכולנו מתחברים למבנה שנקרא אדם.