יומן מסע

הוי צ'י מיין סיטי,  דווקא עיר יפה, סואנת רועשת לא עוצרת לרגע- אבל אהבתי.  

בדקתי מה הדרך הפשוטה והמהירה להגיע ללאוס לאזור שרציתי- קניתי כרטיס אוטובוס לדאנאנג.

נסיעת לילה הכוללת החלפת אוטובוס באמצע- הגעה לדאנאנג בבוקר, קניית כרטיס ללאוס, חיפוש מלון, טיול לאורך הטיילת, יצאה לשקיעה ולצילומי לילה של האורות המגניבים של העיר והגשרים.  

בוקר- אוטובוס ללאוס.  

מחכה במקום שבו קניתי את הכרטיס- כמעט לבדי, מגיע מיניבוס שאוסף לתחנה. עולה ראשונה, נוסעים ואוספים ויאטנאמים או לאים, אין שום תייר.  עוצר המיניבוס בחנייה של מלון מוזר. מגיעים מלא מקומיים ואני עדיין תיירת יחידה.  

מתחילים לעלות לאוטובוס - אוטובוס שינה, הפעם ע. הנהג בודק את הכרטיסים והפעם כתוב בהם המושבים והפעם הור ממש מקפיד, המושב שלי BT6  שזה אומר הספסל האחורי למעלה, הספסל האחורי הוא בעצם חמישה מקומות מחוברים - 5 מיטות. בצד אחד אני, ובצד השני שני ויאטנמים- בינינו שני מקומו פנויים.  

ושוב באוטובוס אני תיירת יחידה, הרוב גברים צעירים שמסתכלים עלי וצוחקים. ואני במחשבות לא ממש טובוץ על איך עבדו עלי, ולאן אני אגיע. ואז עולות שתי בנות צעירות מנורווגיה- אבן ירד מליבי אני לא לבד. נוסעים. בסביבות שלוש אמורים לעבור את הגבול ובסביבות שמונה וחצי אך הבטיח מוכר הכרטיס בסוכנות הגעה לעיר סוונאקנט. מגניב.  

הגבול מגיע ושוב מחשבות על איך יעבור המעבר- הם יעבדו עלינו, האוטובוס לא יעבור איתנו, יקחו יותר מידי כסף.  

אבל הכל לשווא ע, הנהג עזר מאוד, חיכה לנו והיה נחמד בדרכו המיוחדת.  

אני בלאוס, הנוף קצת שונה , הכבישים יותר זרים ולא מתוחזקים, והכפרים לאורך הדרך דומים לכפרים במיאנמר.  

הזמן עובר והאוטובוס נוסע ועוצר בשום מקום מוריד אנשים השד יודע לאן.  

והנה מתקרבת השעה שמונה ואני פותחת את אפליקצית הקסמים שלי ורואה להפתעתי שעברנו את סוונקאט ופנינו מועדות לווינטאן- הבנות אמרות שמגיעים בשמונה. נשמתי עמוק, לא נורא חוייה.  

בשעה אחת וחצי האוטובוס עוצר- כולם לרדת תחנה אחרונה. הגענו לוויינטאן.  

מה עושים עכשיו?  

טוקטוק למצוא מלון- העיר ישנה. הבנות רוצות לשדה התעופה, מצאנו טוקטוק סגרנו מחיר, יאללה נוסעים, קולות מוזרים נשמעים, הנהג עוצר פעם אחת בוטע בגלגל וממשיך לנסוע, הקולות מתחזקים, עוצר הנהג ואומר - נשבר תרדו לא יכול להמשיך לנסוע. איפה אנחנו? לאן נלך? תמצא טוק טוק... לא יכול לא יודע, לא אנגלית.  

עוצר אופנוע- ליידיבוי, "מה קרה, אפשר לעזור?" עוצר עוד אופנוע איש מבוגר "מה קרה? אפשר לעזור? " לכו ברגל ברמזור ימינה וישר יש מלון... הולכות, הליידיבוי עדיין אחרינו מדבר לעצמו ונעלם.  

הכל סגור, חושך.  

בסוף מצאתי משהו פתוח- אכסניה שיש לה רק חדרים משותפים, 6 דולר, יאללה רק למה שנשאר מהלילה.  

החדר הוא 16 מיטות, אני מקבלת מיטה למעלה, עולה בשקט, לא מחליפה בגדים אפילו, לישון, המזרון קשה כמו אבן מכוסה ניילון אז כל תזוזה עושה רעש.

בבוקר קמה , א. בוקר ויוצאת לחפש מלון חדש.  

הגעתי לאי, שמחה ומאושרת. לקחתי אוטובוס לעיר הגדולה- למרכז, בכדי להשכיר קטנוע.  

מצאתי איש נחמד וזקן, שמשכיר ובמקרה בחור צעיר שהחזיר אופנוע היה מאותו המלון שאליו רציתי להגיע.  

אז אחרי הסבר קצר - תפני ברמזור ימינה, אחר כך שמאלה ואז ישר עד שתראי שלטים.  

אז עליתי על האופנוע ונסעתי.  

כמובן שבהתחלה נסעתי לכיוון הלא נכון אבל אני לא נבהלת, אז פרסה וקדימה לעלות על הדרך הנכונה.  

הגעתי- הנסיעה הייתה על הכביש המהיר ואז פנייה חדה מאוד לדרך עפר מלאת מהמורות, כולל הירידה מהכביש לדרך. והדרך מתפתלת וחולית מאוד. שמצריכה נסיעה זהירה אך עיקשת, לא להוריד רגלים, לא ללחוץ על הברקס, רק גז ולקוות לטוב.

המקום מאוד יפה- אך רחוק מהחוף. לא נורא יש בריכה. הבונגלוס חמודים, מיטה גדולה, מרפסת ושירותים ומקלחת צמודים, אך אין להם גג.  

אחרי מנוחה ומיץ אננס שוב עליתי על האופנוע ונסעתי לעיר, קצת מגדלור שהפך למקדש, קצת ים ולפני השקיעה חזרתי למלון- כי לרכב בחושך זה מפחיד.  

בבוקר קמתי באיטיות, ארוחת בוקר שמתחילה עם אננס , פסיפלורה ופפאיה. מול הבריכה שהפרות מלחחות את הדשא והתרנגול מציק לתרנגולת.  

קצת לכתוב ולעדכן את הבלוג, להוריד תמונות למחשב, להוסיף תמונות בפייסבוק- עבודה קשה.  

ואז אופנוע וקדימה לדרך- פונים רק שמאלה, שהמטרה לראות את הים ולהגיע לקצה- צפוני, דרומי ומערבי.  

מאוד מוזר האי- כי אין לו כביש חוף, באמת גם אתמול שרכבתי למצוא את המלון פתאום הבנתי שאני לא רואה ים.  

הכביש רחוק מהים, הכפרים רחוקים מהים. ובכלל לא רואים ים.  

עברתי כפרים שיושבים על הכביש המהיר, אם ראיתי כביש גישה נוח אפילו נכנסתי פנימה- למצוא את הים.  

הגעתי למזח הצפוני, כפר דייגים מנומנם.  

ושוב קצת תמונות, קצת צעידה על החוף וקדימה לרכב... איזה כייף לרכב על אופנוע.

כך עברו להם הימים באי,  בוקר רגוע, רכיבה עד הצהרים, בריכה ומנוחה. בלי שקיעה- כי לא רציתי לרכב בחושך.

התוכנית הייתה ארבע לילות, אך בגלל עלות מול תועלת, כסף מול זמן, החלטתי לחזור ליבשת בטיסה ולכן קיבלתי עוד לילה. אז בבוקר של היום הכאילו אחרון- היום שצריך להחזיר את האופנוע לאיש הזקן, בבוקר, נפלתי על האופנוע, כן על, לא עם. את העלייה לכביש הראשי לא עשיתי ברכיבה- פחדתי, אז כל פעם ירדתי מהאופנוע, והלכתי לצידו שאני נותנת גז בקטנה. אבל באותו הבוקר לא לקחתי את הזוית הנכונה לעלייה קלה והאופנוע קצת קפץ ואני נבהלתי ונתתי הרבה גז ורצתי עם האופנוע לכביש ונפלתי על האופנוע- חבורות כחולות בלבד, על כל רגל ימין ומכה בצלעות.  

ישר עצרו לעזור לי לקום, לבדוק את האופנוע- מזל שדבר לא נשבר ולא ראו שריטות.  

אני החלטתי להמשיך לנסוע עד האחר הצהרים, ואז ללכת לים לראות שקיעה ולחזור ברגל או במונית למלון.

אז עצרתי בבית הכלא- אתר תיירותי קצת מחריד, באי היא כלא של ארה"ב במלחמת ויאטנם- מלחמה זה דבר טיפשי, כמה אכזריות. היו שם פסלים שהדגימו את העינויים ולא השאירו הרבה מקום לדמיון.  

אבל מחשבות חיוביות קדימה לים לראות שקיעה, החזרתי את האופנוע- הלכתי קצת לאורך רצועת חוף בעיר. העיר במגמת פיתוח וכל חלקת חוף נקנתה ע"י יזמים פרטים שבונים מלונות יוקרה. בעיקרון החוף שייך לכולם ובעיקרון כולם יכולים להכנס לחוף- אך בפועל לא נותנים לך להכנס.  

השאירו כמה חוף ציבוריים אך הם מאוד לא מפותחים ודרכי הגישה אליהם קשות עוד יותר.  

ראיתי שקיעה- אכן מאוד יפה ומרשימה. הלכתי בחושך בג'ונגל לכביש הראשי לתפוס מונית למלון.  

ובבוקר והאחרון לפני הטיסה החלטתי שזה יהיה יום הליכה- ואכן הלכתי  דרך הכפר בשבילים נדחים לכיוון הים, ושוב מלונות היוקרה סוגרים את הגישה לים ואי אפשר לטייל לאורך החוף מבלי להכנס לאזור פרטי- אז כשביקשו יצאתי- וטיפסתי חזרה לכביש . ושלא ביקשו טיילתי על החוף למצוא חלקה יפה לפרוס בה את המגבת ולשכב קצת- אבל שכחתי את המגבת. והייתי עצבנתי קצת על המצב שאי אפשר ללכת לטייל לאורך החוף באי.  

אז נכנסתי למים בקטנה, והלכתי חזרה למלון לשחות בבריכה.  

ויהיה ערב ויהיה בוקר- טיסה.  

המונית נוסעת לאט לאט- באמת לא עובר את ה- 60 קמ"ש. והכביש ריק ורחב ואיכותי.  

שדה התעופה קטן ונחמד.  

אחרי שעה טיסה הגעתי להוי צי מיין שוב.  

בבוקר הבא מחכה להסעה לטיול, מיניבוס שעובר בין המלונות ואוסף תיירים, התמלא האוטובוס באבא ובן מסינגפור, זוג מקנדה מבוגר, משפחה מפולין- אבא, אמא ילד צעיר. משפחה מאיטליה - אבא, אמא ובחור, זוג מדנמרק, זוג מפולין צעירים ונחמדים, זוג צעיר ויאטנמי שגרים בהנוי והצטרפו באוטו נפרד גם חבורה של חמישה מצ'ילה. המדריך היה נחמד מאוד, דיבר אנגלית די ברורה. הסביר על המקונג, על הכפרים הצפים שנראה וכמובן השוק הצף הסיטונאי.

השוק הצף שדי התרגשתי לקראתו, סוף סוף לראות בעיניים את מה שראיתי שנים בתמונות וסרטים, היה אכזבה. אולי כי הגענו מאוחר, אולי כי הוא היה סיטונאי זאת אומרות מוכרים בו רק בכמויות גדולות, אז יש סירות עץ גדולות עמוסות בפרי/ ירק מסוג אחד, רק אננס, רק בטטה, רק צנון, ומסביב סירות עץ קטנות יותר שמעמיסות את הסחורה. לעל סירה שמוכרת יש מוט במבוק גבוה שעליו תלוי הפרי/ירק שאותו הם מוכרים, אם זה תלוי בראש המוט- זה איכותי ויקר, וככל שזה נמוך יותר על נמוט גם האיכות והמחיר יורדים.  

עשינו סיבוב- זאת אומרת עברנו דרכו בסירה שלנו לעבר כפר על שפת המקונג בדרך עצרנו בכל מיני חנויות לתיירים, מפעל משפחתי שמכין כל מיני דברים מאורז וטפיוקה- בעיקר חטיפים, דפי אורז לגלגול, אורז תפוח- כן כן ממש כמו פופ קורן, חטיף טפיוקה בקרמל- טעים. חטיף קוקוס- סוכריות טופי קוקוס. וכמובן שיש גם חנות לקנות את כל המוצרים.  

עצרנו גם במסעדה - כלול במחיר הטיול על שפת המים בתוך גינה/ מטע  מאוד יפה, שקט ופסטורלי עם ערסלים להתרגעות. אם היה זמן אז הייתה אפשרות לרכיבה אופניים באזור.  

חזרנו ליבשה לאוטובוס ונסענו לעיירה קטנה למלון לקראת היום הבא. מסתבר שלא כולם קנו את אותו טיול, ולכן לא ישנו כולנו באותו המלון. אותי הורידו ראשונה, סיפר המדריך איפה שוק הלילה ומתי יפגוש אותי המדריך בבוקר ונסעו. זמן חופשי- התקלחתי, עשיתי כביסה כי הייתה שמש ורוח. ויצאתי להסתובב בשוק הלילה- בעיקר אוכל ובגדים. אכלתי ארוחת ערב וחזרתי.  

בבוקר פוגש אותי המדריך בלובי ואנחנו הולכים יחד לאסוף את השאר, נפגשים כמו חברים ותיקים- למרות שלא ממש דברנו אתמול. אבל היום חברים: איך היה המלון? איך עבר הלילה? מה עשית בערב?" וכולנו הלכנו למזח עלינו על סירה לכיוון השוק הצף, שהוא כך הבטיח המדריך החדש שונה ממה שראינו אתמול. הוא שוק למקומיים. בדרך סיפר איך יודעים מאיפה כל סירה מגיעה, אמר שעכשיו עם הקדמה הכבישים והאופנועים שוק היבשה הפך פופולרי יותר.  

ואכן יותר סירות, יותר אנשים, מגיעות לסירת התיירים שלנו סירות קטנות- קיוסק, מים, קולה, קפה. עוצרת ליד הסירה מוכרת מרק, מוכרים קוקוס, אננס. בקיצור היינו בשוק הצף. ונסענו למפעל לייצור אטריות אורז מסורתי- היה מגניב.  

אחרי המפעל היה זמן חופשי עם אפשרות לשכור אופניים לסיבוב במקום עם המדריך- כמובן שלקחתי אופניים ורכבנו, הזוג הויאטנמי, המשפחה האיטלקית, אני והצטרפו עלינו משפחה עם תאומות ויאטנמית, וזוג יפני. רכבו באזור כשהמדריך מסביר בין איזה מטעים אנחנו עוברים- פאפאיה, בננות, מנגו, ג'ק פרוט, טפיוקה, אורז. הבחור האיטלקי שמטייל עם הוריו תרגם לאיטלקית. עברנו גם במקדש- עץ פיקוס ענק ששמר בזמן המלחמה על התושבים, כי הוא כל כך גדול שלא ראו אותם המטוסים, מסביב השתלטו עצי המנגרוב, העץ הגדול מת אבל ליד הגזע מקדש.  

חזרנו לזמן ארוחת צהרים ושוב המפגש עם מי שנשאר ולא רכב על האופניים היה חברי ונחמד- איך היה? לא חם מידי?  

וכך בזמן ארוחת צהרים התחלנו לדבר, אני והזוג הקנדי- יותר נכון האישה- היא הדברנית.  

אחרי האוכל הצטרפו הפולני, והבחור הצעיר האיטלקי ואימו. מסתבר שהבחור האיטלקי גר בהנוי- מלמלד אנגלית כמו הרבה חבר'ה צעירים, ההורים הגיעו לביקור. הקנדי והפולנים בדרכם לקמבודיה. וכך עברה ארוחת צהרים נחמדה וגם ההפסקה. חזרנו בסירה לכפר כל אחד למלונו להמשך הטיול - כל אחד למקום אחר. האיטלקים חזרה להוי צי מיין, הפולין והקנדים נשארים עוד יום לסירה לקמבודיה.  

בגלל שאני בחרתי לנסוע לאי פו קווק- אספו אתי מהמלון מונית שירות, ושוב הסתובבנו בעיר לאסוף עוד אנשים, באחת העצירות פתאום אני מזהה את המשפחה האיטלקית- כמובן נפנונים וחיוכים, מגניב לפגוש ככה חברים לרגע.  

הגעתי לכפר נוסף- עיירה, שממנה יש מעבורות לאי.  

ראיתי שקיעה יפה, אכלתי ארוחת ערב

בבוקר מונית למעבורת וקדימה לאי

הדרך להוי צ'י מיין, 24 שעות, שני אוטובוסים ומלא עצירות.  

אבל בסוף מגיעים עייפים ומרוצים.  

חם כאן- ממש חם כאן.

בתחנת האוטובוס באופן מפליא לא חיכו נהגי מונית/ אופנוע.  

אז פתחתי את אפליקציית הניווט- כן, כרגיל. עשרים דקות הליכה- קצת יותר ממה שקבעתי לעצמי עם התיק הגדול על הגב. אבל קדימה לדרך.  

אה, חשוב לציין שהגעתי בשש בערב, אז כבר חושך, אך לא חושך מספיק בשביל להדליק פנסים- מכוניות, אופנועים או רחובות. אבל חושך באמת שחושך.  

התחלתי ללכת, בהתחלה קצת במעגל- אולי בגלל מעגל התנועה וגם האפליקצייה לא ממש עבדה משום מה- משהו נתקע בה.  בכל מקרה התחלתי לצעוד סוף- סוף בכיוון, זוכרים שסיפרתי לכם שגילית שלפעמים המסלול שהיא בוחרת לא ממש קצר? אז במבט כללי על המפה החלטתי ללכת ברחובות הראשיים ולא בפיתולים, ואכן היתה התנגדות בניווט, אבל אני הלכתי בדרכי, עם התיק הגדול שמסביב כולם על המדרכות אוכלים או שותים. כולם אחרי העבודה מסתכלים עלי- או לפחות זו ההרגשה.  

אחרי עשר דקות של הליכה שחץ הניווט מתקרב ליעד, אבל אני והחושך קצת איך לומר- פחות מסתדרים פתאום, בצומת שואל אותי איש על אופנוע "לאן את הולכת?" ואני " למלון, אני מסתדרת." אבל אחרי רגע, חזרתי אליו ואמרתי "יאללה , קח אותי למלון". ואכן איזה מזל. כי הרחוב ארוך ארוך ואני לפני הניווט הגעתי למספר 250 שהמלון נמצא ב 22, אז נסעתי על האופנוע בתוך המולת האופנועים של הוי צ'י מיין בערב, עוד חוויה לאוסף.  

הגעתי, שוב לא ממש מדברים אנגלית, צריך הרבה דמיון וסבלנות בשביל להבין. אבל מסתדרים.  

יש מעלית לקומה השישית. מהחלון רואים את נחל סייגון.  

אחרי 24 שעות של אוטובוס רק מקלחת ולישון.  

אבל לפני ארוחת ערב- הפעם נכנסתי לפיציריה ואכלתי אוכל מערבי - סלט ופיצה.  

בוקר, יוצאת לשוטטות הרגילה, יש על המפה מספר אתרים וננסה לעבור בכולם, המרחק לא גדול. אבל קודם נלך לנחל שראיתי מהחלון.

אבל בעיה- צריך לחצות את הכביש ועדיין אין הרבה הולכי רגל רק אופנועים- עשרות מהם.  

אז עמדתי על המדרכה וחיכיתי לרגע שאוכל לחצות את הכביש, ואז הגיע איש על אופנוע והציע את עצמו להיות הנהג ולראות את העיר- זה מאוד מקובל כאן.  

אז הסכמתי- כי יש מקומות שלא אגיע אליהם. אז עליתי על האופנוע ונסענו בבוקר בתוך התנועה הסואנת של העיר הגדולה- חוויה קצת מפחידה יש להודות.  

אז חצינו את הנהר תוך שהוא מסביר לי קצת על העיר, ופתאום מסתובב וצועק "דגים, דגים" ומאט את האופנוע, ואז הסתכלתי לפנים וראיתי אופנוע חונה ועליו מלא שקיות עם דגי נוי- כמובן שמיד הוצאתי מצלמה.  

המשכנו בשוק הירקות, הוא נסע ועצר ליד כנסיה- " כנסי צלמי" אמרתי לו שאני מעדיפה מקדשם מכנסיות, אז הוא לקח אותי למקדש קטן על הנהר, ולמקדש גדול- מלא אנשים, שוב היתה איזו חגיגה מיוחדת,  ואז לשוק. ולמוזיאון שהיה בהפסקת צהרים- אז למרות שהוא הציע לי עוד מקומות רחוקים, החלטתי להשאר לאכול צהרים להסתובב קצת באזור ולהכנס למוזיאון המלחמה.  

נפרדנו לשלום לא לפני שהוא נתן לי מספר הצעות: " לשמור על הכסף, לא להסכים לעלות על אופנוע בלי קסדה, ואמר אם את רוצה עוד הסעות תתקשרי" ותן כרטיס ביקור.  

שתיתי מיץ פסיפלורה- כי לא היה אננס, אכלתי נודלס עם ירקות, ויצאתי להסתובב מסביב לפארק- כל המקומות היו בהפסקת צהרים.

אבל הבניינים יפים- גדולים ומאוד צרפתיים. התנועה ממכרת ברעש לא עלינו במהירות, אז עמדתי באחד איי התנועה וצילמתי את  התנועה.  

הזמן חלף עבר והלכתי למוזיאון בדרך עברתי במקרה ובלי התכוונות ליד בית ההתנגדות- אז נכנסתי, עוד מקום שמספר על המלחמה. אציין שמאוד מוזר פתאום לראות את הצד השני.  

המבנה גדול בניין צרפתי ולא שמור וחבל כי הוא ממש יפה התצוגה קצת מיושנת, והחדר על ההווה והעתיד מצחיק,  

יש שם ארונות עם גביעים ומדליות מנצחונות בספורט. תמונות  של ילדים מחייכים, ותמונות של שרים בממשלה (אני מנחשת) במפעלי תעשייה.  

אחרי הביקור בבית הנ"ל שבו גר מנהיג הדרום. הלכתי למוזיאון המלחמה, אתחיל ואגיד מלחמה זה טיפשי.

בכניסה כמובן מטוסי אויב וטנקים וחנות מזכרות הכוללת מדים בכל הגדלים.  

אני לא אתאר את כל חללי התצוגה, אבל אומר שזה לא היה ביקור קל בכלל.  

לא חסכו ולא השאירו דבר לדמיון. מחלקי פצצות ועד תמונות של הרוגים, פצועים וכמובן החדר הקשה מכולם שבו תמונות של הנזקים שאחרי המלחמה מפצצות הנפלם והזרחן ושאר הכימיה שזרקו האמריקאים עליהם. וכמובן שיש גם שחזור של כלא על כל מרכיביו מכלובי כליאה ועד מכשירי עינויים.  

מלחמה זה דבר טפשי! שיצאתי עמדו זוג אמריקאי צעיר , הבת שאלה את הבחור למה הייתה בכלל מלחמה, אני שמעתי רק את התשובה "היה צריך להלחם בקומוניזם". ואז חשבתי לעצמי שאני יודעת מה סיבת המלחמה אבל לא יודעת מה כל כך מפחיד בקומוניזם?  

בקיצור היה לא פשוט הביקור במוזיאון.  

משם הלכתי לכנסייה הגדולה- כנסיית נוטרדם, ליד הדואר המרכזי- עוד מבנה ישן ויפה. ואז חזרה למלון ברגל דרך השדרה המרכזית, פסל הוי צי מיין , בית האופרה. ומשרד כרטיסים- שם קניתי נסיעה למקונג הנחל הגדול ונסיעה גם לאי פו קווק- לא זול.  

להוי -אן, הגעתי בצהרים, ירדתי מהאוטובוס ושוב מתנפלים נהגי אופנוע/ מונית ושאר אנשי בית מלון שרוצים עמלה.  

ואני למודת נסיון- עושה את עצמי שאני יודעת לאן ללכת- הכי חשוב. ופותחת את אפליקציית הניווט, בודקת כמה רחוק בית המלון. אם זה יותר מרבע שעה הליכה- מונית. אם פחות הולכת.  

ואכן זה היה יותר. אז בוחרת נהג אופנוע שנראה אמין, עולה על האופנוע ונוסעים. מגיעים למקום הרצוי, משלמת לנהג ונכנסת לקבלה.  

ושם עומדת אישה יחסית מבוגרת, שבחצי אנגלית אומרת שאין מקום, אבל העבירו אותי לסניף שלהם החדש.  

וכך מצאתי את עצמי מחכה לעוד נהג אופנוע, ומתבאסת קצת על המעבר.  

אבל המלון החדש נמצא במקום בסדר, חדש , חדר גדול, קומת קרקע עם מרפסת לבריכה.  

העיר עצמה- העיר העתיקה, יש לדייק, מגניבה ויפה.  

קודם נגלה שהיה חם! ואני חובבת חום, כבר נקודת זכות לטובת המקום, אפשר ללכת בלי הג'קט סוף סוף, הוא חייב כביסה.  

חוץ מזה היא על נחל, אז יש גשרים ומים נייר, וסירות.  

עיר עתיקה אמרתי , אז רמת השימור מאוד גבוהה, ויש אתרים ומקדשים שהכניסה אליהם בתשלום, כולל גם כמה בתי מלאכה עתיקים ושאר בתים משומרים ושמורים. בקיצור כל מה שאני אוהבת.

חוץ מזה שהיא באמת יפה, אחת המלאכות העתיקות היא ייצור פנסי נייר, אז הרחובות מקושטים במלא פנסי נייר שתלויים על כל מה שאפשר, מעצים ועד שרשראות בין הבתים. ובלילה שהכל דולק זה פשוט מראה יפה.  

עוד מלאכה עתיקה היא תפירה אז יש מלא חנויות תפירה וחייטים, אז יש מלא בדים צבוענים.  

בכלל מאוד צבעוני ויפה ונקי, אה, בעיר עתיקה אסור מכוניות ואופנועים, רק אופנים וברגל. אז מה יכול להיות רע?  

אז שוטטתי בערב ושוטטתי ביום וגם לקחתי טיול יום להר השיש והר הקופים.  

שוב אני ועוד תיירים, למדריך הפעם קראו טרטל- התרגום לאנגלית של משמעות השם הויאטנאמי.  

והוא איך לומר היה קשקשן ותזזיתי, עם אנגלית טובה למרבה הפלא.  

הוא הסביר על המקומות ועל האמונה הויאטנמית שהיא כמו שכבר סיפרתי קצת שונה - מסתבר שהיא זרם אחר של בודיהזם.  

אז יש בודהה נקבה (ליידי בודהה), ועוד מלא אמונות טפלות מימים עתיקים.  

אז טיפסנו על הר השיש והלכנו לכל המקדשים , שמענו אגדות וסיפורים. טיפסנו לשער גן עדן וירדנו למערת השאול.  

באמת שהיה יופי של טיול.

אז אחרי חוויה טובה שכזו אפשר להמשיך, החלטתי שלא לעצור שוב בדרך בדלאת, שם בהרים קר, אלא ישר לעיר הגדולה - הוי צ'י מיין סיטי, הידועה בשמה הישן סייגון "בוקר טוב ויאטנם" הדרך לשם 24 שעות באוטובוס.  

אחרי עוד אוטובוס לילה. הגעתי להואה שהייתה בירת השלטון של הקיסרים.  

הלכתי ברגל למלון- תודות לאפליקציית הפלאים והניווט.  

השעה הייתה משהו כמו שמונה בבוקר.  

פקידת הקבלה הייתה נחמדה מאוד והציעה ארוחת בוקר- בתשלום כמובן, אבל מקום טוב לשבת בו עד הצ'ק אין.  

היו פירות- סוף סוף פירות טריים לארוחת בוקר. וכמובן עוד כל מיני אפשרויות של בשר, אורז, מרק וחביתות. אני אכלתי פירות- פטאייה , פסיפלורה ואבטיח, אוי כמה חבל שאין אננס.  

אחרי הגיעו למלון שתי תיירות גרמניות שהיו איתי באוטובוס. זה נחמד ככה לזהות ולהגיד שלום אחד לשני.  

אחרי הארוחה פקידת הקבלה ניסית לשכנע אותי לבחור מספר טיולים בעיר- אני ביקשתי בעדינות לחשוב על זה.

ויצאתי לבדי לסיבוב בעיר. אחרי שהיא נתנה לי טיפ - לקנות חבילה של כניסה לאתרים ולא לכל אתר בנפרד- יותר זול.  

אז הלכתי לארמון- העיר האסורה.  

המקום נפגע ממש קשה בהפגזות ארה"ב על ויאטנם. אבל המקום עובר עכשיו שיפוץ ושחזור וממש יפה .

אני אוהבת ארמונות, ואבנים ומקדשים. ובעיקר סיפורים על קיסרים. אז שהסתובבתי לי שם בין הארמונות כל הזמן "ראיתי" בעיני רוחי את עלילת הספר הנפלא על רצפת הזמיר.

החפיר בגדול מלא המים, שערי הארמון, ארמון הנשים, ארמון המלכה, מגורי העבדים. הכל נראה אמיתי פתאום.  

חזרתי שמחה למלון והזמנתי טיול מאורגן לאתרים והפגודות היותר רחוקות,  לפעמים כדי לקחת טיול מאורגן - יותר זול במקום להגיע לבד, כך גיליתי.  

אז יצאתי לטיול, המדריך שהובטח שהוא דובר אנגלית- דובר משהו שקרוב לאנגלית.  

אבל זה היה בסדר, הוא היה איש נחמד ומאוד השתדל.  

גם הקבוצה היתה סבבה.  

אוטובוס לילה ראשון, חוויה.  

כשנכנסים לאוטובוס מורידים נעלים ומקבלים שקית לשים את הנעלים - למקדש נכנסים עם נעלים לאוטובוס לא.  

באוטובוס שלושה תורים ושתי קומות של מושבים/ מיטות.  

לשלוש עשות הראשונות זה נוח- אפילו לישון, אבל אחר כך זה קצת מציק, אבל לא נורא- חייבים, להגיע ממקום למקום והמדינה גדולה וארוכה. לפחות ככה באוטובוס לילה חוסכים לינה במלון ולא מבזבזים זמן ביום.  

האוטובוס נוסע , מתנדנד, צופר ועוצר.  

לפני- שוב ההבדל בין מיאנמר לויאטנם- במיאנמר באוטובוס תיירים היה לך מקום מסודר עם הכרטיס. כאן יש לך כרטיס יופי- אבל אם לא תדחוף ותכנס ראשון לא בטוח שיהיה לך מקום מסודר ואז תקבל מזרן לישון על הרצפה. וכן לא פעם אחת היה איזה תייר- תיירת יש לדייק שצעקה "אבל שילמתי על מיטה- אני רוצה מיטה". זה לא עזר, הצעקות.  

נחזור לנסיעה- האוטובוס עוזר לפעמים בלי סיבה נראית לעין, לפעמים להעלות עוד נוסעים, שיושבים על הרצפה.

ולפעמים להפסקת שירותים ואוכל.  

וכשיורדים מהאוטובוס מחכה ארגז עם כפכפים. אני לקחתי את הנעלים שלי ביד.

מגיעים לספאה בחמש ומותר לישון עוד באוטובוס עד שש. ואז מתחילות להכנס לאוטובוס נשים בתלבושת מקומית ולהציע את עצמה לטרק וביקור בכפר שלה.  

אני הלכתי לכיוון המלון שהזמנתי ונפנפתי מעלי מאמאות ונהגי מונית- למדתי להיות אסרטיבית.

מכיוון שעדיין היה ממש מוקדם בבוקר, עצרתי מול מגרש הטניס והסתכלתי על רביעייה שמשחקת- לומדת, אני עושה את זה יותר טוב- משחק טניס.

בכל מקררה זה העביר את הזמן עד שבע ואז נכנסתי למלון לשים את התיק ולהסתובב קצת בעיר עד השעה 12:00, הלכתי לכנסייה- מאוד עתיקה, מאבן. מסביב מלא תיירים יפנים, מאמאות מקומיות שמציעות טיול או מוכרות שרשראות וצמידים.  

המשכתי להסתובב ברחובות העתיקים, בעיירת ההרים הזו. הנוף מהמם- הרים גבוהים מכוסים יערות. מידי פעם טרסות אורז במקום יער.  

נכנסתי למאפיה- המקום היה עיירת נופש צרפתית לפני שנים. אבל קוראסון השוקולד לא היה ממש טעים.  

חזרתי למלון לא מרגישה כל כך טוב, מזג האויר היה קר מאוד למרות השמש.  

קבלתי את החדר, חשבתי לישון כמה שעות ולהמשיך לטייל אחר הצהרים- אך ברם, אני לא הצלחתי לקום מהמיטה, היו לי צמרמורות חום וקור, הגרון כאב- איזה יופי הגעתי למקום ממש יפה ושווה ואני נשארת בחדר עם חום.  

לקחתי אופטלגין חזרתי לישון-  מחר יום חדש, שמש חדשה, אולי ארגיש יותר טוב.  

ואכן- הבוקר היה בסדר, נכון באמצע הלילה קמתי פעמים לקחת כדור לכאב הגרון, אבל קמתי.  

התוכנית הייתה ללכת לכפר השכן- קאט קאט, למפל. הכפר במרחק של 4 ק"מ, לא נורא יש לי את כל היום.  

התחלתי ללכת וכמובן שמכל עבר צצות המאמאות ומנסות לשכנע אותי ללכת לכפר שלהן, חלק מהן מזהות אותי עוד מאתמול בבוקר.  

ואני רק רוצה ללכת לאט, מאוד לאט, ולבד.

הדרך לכפר היא בירידה די תלולה ומלאת סיבובים. כמובן שאין מדרכה, ומלא אופנועים נוסעים, ומכוניות אוטובוסים ומשאיות. וגם אנשים, נשים וטף עולים או יורדים את הכביש הצר והמפותל הזה- וגם אני.  

הכפר קאט קאט מאוד מתוייר ומסודר מאוד נוח לתיירים, יש בוטקה למכירת כרטיסים- כי זו שמורת טבע. שביל הליכה מרוצף שבצדדיו דוכני מכירת מזכרות, וגם בתים של מקומיים הפתוחים לתייר לראות את החיים. וכל השביל מוביל למפל.  

המפל לא גבוה במיוחד, לא מרהיב במיוחד- אפילו קצת מאכזב. במסגרת הסבר פניך לתייר במפל יש כמובן נקודת התרעננות, ובית עם קטן שם מופעים צעירי קטא קאט במופע פונקלור מקומי, זו הייתה חוויה, אמנם קצת צחקתי בלב כמובן, אבל בכל זאת חוויה.  

אחרי האכזבת המפל, העמוס תיירים. ירדתי לשביל צדדי מאוד, והגעתי לנחל. ישבתי שם כמה זמן לנוח בשמש ולספוג שקט.  

לקראת סיום שביל התיירים מתחילים להגיע נהגי מונית או אופנוע ולהציע את עצמם לנסיעה חזרה.

כן חזרתי על אופנוע- זוכרים את הירידה? אז להעלות הכל? במצבי? התפנקתי.  

והשעה הייתה רק צהרים- יש עוד חצי יום, אז המשכתי לפארק העירוני, למצוא נקודת טובה לשקיעה.  

הגן העירוני מתחיל בטיפוס עליו בין מלא חנויות למזכרות, תה, ושאר שיקויים ותרופות כמו עטלפים מיובשים, כוכבי ים ופטריות.  

גם לכאן צריך לשלם- אפילו יותר מלכפר המתויר. אבל נכנסתי.

מקבלים מפת דרכים- בויאטנמית. ויוצאים לדרך. טפסתי, ירדתי, הלכתי לכל נקודות הציון, לעמים היו הרבה אנשים לפעמים הייתי ממש לבדי בשבילים.  

הנוף מהמם- ההרים הגבוהים של הפנסיפאן- ההר הגבוה ביותר בויאטנם- מרשים ביופיו. ומצד שני העיר.  

חזרתי לחדר רצוצה ועייפה. מקלחת חמה כדור אופטלגין ולישון.  

השעון צלצל מוקדם- אוטובוס חזרה להנוי.  

התארגנתי ויצאתי לערפל עמוק- לא ראיתי כלום, לא לפני לא מאחורי ולא מצדדי.  

וגשם יורד , הלכתי בערפל לתחנת האוטובוס, כמובן שבדרך עצרו אותי מאמאות לשאול אם אני רוצה לבוא איתן לכפר. די אני עוזבת היום - איך בכלל אפשר לטייל היום בערפל ובגשם הזה. שלא לדבר על הקור.  

שמחתי לעזוב את העיר.  

אני רוצה רק חום עכשיו.  

מסתבר שירד גם שלג אחרי שעזבתי.  

חזרתי-מלון אחר, קצת פחות יוקרתי מהקודם. עולה לקומה הרביעית אין מעלית, חדר בכל חצי קומה, והמדרגות אינן שוות בגובהן, מאוד קשה לשמור על קצב.  

בכל מקרה, חדר גדול שתי מיטות זוגיות ואין מקום לעבור לחלון.

אבל אפשר לקפוץ ולדלג.

הגעתי בערב, אז יצאתי לאכול משהו ודי.  

בבוקר אחרי ששאלתי את הפקיד עם לדעתו נפתחו המוזיאונים יצאתי לעיר, יחסית מאוחר, מה בוער?

התחלתי ללכת, בתוכנית: מקדש הספרות המוזילאום של הוי צי מין, כן הוא כבר נסגר למבקרים אבל באמת ובמודע לא בא לי הפעם לראות גופה חנוטה ומוזיאון הנשים של ויאטנם.

הלכתי והלכתי הרחובות הראשיים לא מאוד סואנים-מעורר חשד.  

הגעתי למקדש הספרות לא לפני שעברתי ליד שגרירות ישראל-שם בפינת הרחוב יש רמזור ואפשר לנסות לעבור את הכביש, כי אין מצב לחצות בשלום אם כמות האופנועים והמכוניות בכביש.  

גם המדרכה מלאה אנשים ואופנועים, כולם מאוד חגיגיים, משפחות שלמות, על אופנועים חונים על המדרכה-אלא מה.  

ממשיכה ללכת לכיון המקדש אלפי אנשים עומדים בכניסה למקדש, חשבתי כבר להסתובב ולא להכנס באמת, מצאתי גזע של עץ ועשרים סנטימטרים פנויים על המדרכה לחשב מסלול מחדש, בגלל המוני האדם.  

אבל... שילמתי ונכנסתי, הויאטנמים דוחפים!!!! לא ממש מכבדים תור, או שלטי הכוונה והוראות.  

נכנסתי עם העדר, עברתי על פני שדרת האבנים הגדולות אליהם חרוטים דברי קודש עתיקים, אנשים מצטלמים, מצלמים וכן גם עוברים את הגדר לגעת באבן.  

ובמקדש עצמו, ריח חזק של עשן וקטורת. מלא זהב וערימות של אוכל. ואנשים, מלא אנשים עומדים ומתפללים, משאירים מנחות מזון או כסף והולכים לפינה הבאה, על הקיר מאחורי הבודהה הגדול, קיר בטון לא מקושט ואנשים עומדים מול הקיר וכותבים עליו עם האצבע-בלי צבע "באויר" מבקשים משאלה לקראת השאלה החדשה.  

לא נשארתי שם הרבה בגלל העומס, יצאתי והמשכתי לכיכר העיר.  

ידעתי שאני מתקרבת לפי מספר התיירים ברחוב.

פארק גדול, שומרים בכל פינה, וגם החלפת משמר, כיתת חיילים צועדת להחליף שומר בבודקה, שראיתי את הצעידה מרחוק ברור שהתקרבתי, וככל שהתקרבתי שמעתי גם מוסיקה של צעידה, המ"כ חגר "מדונה" וכך המוסיקה ליוותה אותם-אותי זה הצחיק מאוד , הויאטמנים התרגשו לראות.  

ליד המוזילאום יש מוזיאון-סגור.  

ליד המוזוליאום יש מקדש-פגודת העמוד, מיליון אנשים עומדים בתור עם מנחות להיכנס, אז לעמוד לא הגעתי, רק הסתובבתי בגן היפה.

וחשבתי על ההבדל בסגידה בין ויאטנם לבורמה. כאן הכל אדום, זהב נוצץ, גדול ונראה סיני. בבורמה יש זהב אבל הוא משום מה פחות נוצץ... פחות כואב או מסנוור בעיניים המקדשים בבורמה לעומת כאן.

כאן מאוד קשה לראות את בודהה מרוב מנחות אוכל, מנורות ופסלי שומרים וחרבות, אה גם מנורות לדים מסתובבות.  

כאן בודהה שמן ומחייך, כמעט ולא ראיתי את האדם הצנוע שיושב במיאנמר במקדש.

מצאתי חתיכת דשא ריקה ושקטה הורדתי נעלים וישבתי לנוח.

כן עוד הבדל כאן לא מורידים נעלים בכניסה למקדש- למקדש הראשון כאן אני הורדתי מההרגל.

הלכתי לכיוון מוזיאון הנשים, אני כבר מזהה את הרחוב מכירה את הדרך מהיום הראשון כאן- עדיין סגור.

חוזרת למלון מבואסת קצת, אבל עם כרטיס נסיעה לספאה שבהרים וכרטיס פתוח להואה והויאן- השבוע וחצי הקרובים סגורים מבחינת הסעות לפחות את זה סדרתי.

ערב לילה בוקר נשארו עוד 12שעות, הכל עדיין סגור. איך מבלים את היום?

שוב שיטוט ברחובות במעגלים, מרבית החנויות סגורות, אנשים יושבים על המדרכה אוכלים ושותים, מי שלא נוסע על אופנוע.

אז בשיטוט ברובע העתיק בלי מפה רק אינטואיציה, בקרתי בשלושה מקדשים קטנים, אחד כנראה לפני מספר האנשים הוא גם מאוד חשוב, אבל היה פחות יפה מהראשון.  

אין לי מושג מה שמם של המקדשים וזה גם לא חשוב, אני חיפשתי מקום שקט לשבת ולמרוח את הזמן, לא מצאתי. אז הלכתי לאגם ישבתי שם עשר דקות לבד ופתאום חבורת בנות יושבת כמעט עלי-הי יש לכן אגם שלם, ואז התיישבה משפחה -הזכיר לי את הודו, לא אוהבים לראות מישהו לבד בשקט, אם ישבתי כאן אז יש סיבה טובה לבוא גם.

אז עוד סיבוב ברחובות במעגלים ולמלון קצת נכתוב, נטעין את הטלפון, ונצא לאכול עוד ארבע שעות ליעד הבא.  

מיניבוס עוצר ליד המלון השעה עשרים לתשע, יורדת מדריכה עם רשימה- יפעת? כן זו אני.  

קדימה עלי על האוטובוס.  

ובפנים יושבים כבר מלא אנשים.  

עוברים דרך עוד מלון- עולה משפחה, רגע- אין מקום- לא יש וכבר פותחים עוד שני כסאות במעבר.  

נוסעים, המדריכה שאת שמה אף אחד לא זכר או הצליח לבטא, מתחילה לדבר להסביר על הנוי- שוב מבטא נוראי, אנגלית משובשת יותר משלי.  

לא ממש הקשבתי, לא ממש הבנתי.  

נוסעים... שלוש שעות עד שמגיעים לנמל, מלא תיירים מלא סירות עוגנות ועכשיו צריך למצוא את הסירה שלנו- לכן המדריכה, היא זו שמחפשת, מסדרת וקדימה מתחילים.  

כמו בפעם בפעולה על קצובה- האם חבורה של אנשים באוטובוס הם קבוצה? אז ככה האם חבורה של אנשים בדרך לשהייה של שלושה ימים על סירה- הם קבוצה?  

אז אני לא אשאר לענות על השאלה, אני איתם רק עד אחר הצהרים.  

אבל כן הייתה התחלה של גיבוש- לא בזכות המדריכה. אלא בזכות שלוחן הצמחונים

אז הכרתי את שרה- אוסטרלית, בדרך ללאוס להתנדב בבית חולים לילדים שרק נפתח וצריך אחיות להסביר על הציוד והנהלים, ועוד אחת שאת שמה אני לא זוכרת- אמריקאית שגרה בקוריאה מלמדת שם אנגלית, אז ככה העברנו את ארוחת הצהרים בשיה מגניבה על החיים.

ירדנו לסיבוב במערת נטיפים- שלנו יותר יפה.  

והמשכנו בהפלגה במפרץ היפה הזה- בין סלעי גיר המבצבצים- באמת יפה ומרשים.  

אני המשכתי לקאט בה טאון- עיר הנמצאת בקצה השני ממקום העגינה ללינת הלילה של הסירה.  

מצאתי ללא בעיה את המלון- ארוחת ערב ולישון.

בבוקר השכרתי אופנוע ויצאתי לשוטט באי- אני אוהבת איים.  

ושוב כביש ראשי אחד- שמורת טבע, טיפוס לנקודה הגבוהה ביותר- בדרך למטה פתאום אני פוגשת את קבוצת השייט, שיחה קצרה עם האמריקאית הצעירה, כאילו לא נפגשנו שנה.  

ממשיכה בדרכי לחקור את האי.  

ממש בא לי אופנוע.

מערה ועוד מערה- מערת בית החולים הייתי, צריך להתעכב על זה. מוזר וגרוטסקי משהו, טיפסתי בשביל, עליתי על מדרגות עץ רעועות ואני באולם גדול עם בובות בגודל אנושי מכוסות ניילון- בתפקיד נציבים לסצנת הרופאים והפצועים במערת בית החולים, הם עטופים בכדי שהיונים לא ילכלכו, אבל זה נראה כמו גופות חנוקות.  

בקיצור התחלה קצת מחרידה, נכנסתי פנימה למסדרון שנראה כמו יציקת בטון- מסדרון ארוך וחדרים בצדדיו. שוב המחשבה שכאן היה בית חולים- מטורפת, הלכתי מקצה לקצה במקומות שאפשר היה לטפס טיפסתי, מקום מוטרף. בכלל לראות את הדברים מהצד השני לא דרך הסרטים האמריקאים. אז מה הם הצד הפוגע הצד הנפגע? מלחמה זה לא שחור ולבן.  

הסתובבתי באי- איפה שאפשר והכביש/ דרך עפר מאפשרת וחזרתי לקראת שקיעה למלון, שקיעה יפה הייתה היום.

מחר חצי יום עוד באי  הליכה לאורך החוף ואז חזרה להנוי.